En-Harod-2013_01
אדמות עין חרוד טרם יישובן
333cd176959711e2829522000a1fa769_7
מחנה אוהלים - עין חרוד
ביצות בעמק
העמק הוא חלום
אמא אדמה
עין חרוד איחוד מבט מהגבעה
ריקור - מבט אלכסוני
עמק חרוד - צילום אסף סלומון
חדר האוכל
6ea08de8302f11e290cd22000a1f90d7_7
בית חולים בעין חרוד - 1926
En-Harod-2013_012
עין חרוד איחוד - היום
מעיין חרוד - 1923
En-Harod-2013_03
ריקור 2006
עין חרוד בשנות ה 30
fde3141a959411e28a2e22000a1fbc67_7
מחנה אוהלים - עין חרוד
עין חרוד ליד המעיין
החברה טובלים - 1924
עין חרוד - 1937
עמק חרוד - צילום אסף סלומון
ירובעל לביא
תאריך לידה
12/7/1924
מקום לידה
עין חרוד
תאריך פטירה
16/3/1948
מקום פטירה
הר הגלבוע
ירובעל לביא
12.7.1924 - 16.3.1948
בן רחל ושלמה, מראשוני עין חרוד, נולד ביום י' בתמוז תרפ"ד (12.7.1924) בעין חרוד ועבר את כל שלבי החינוך בקיבוץ. בהיותו בן 6 נתייתם מאמו יחד עם אחותו אילנה ואחיו הלל הקטן ממנו.
מספרת המטפלת: משחר ילדותו היה ירובעל ילד נוח בטיפול ועדין נפש, לא רב עם הילדים ועל מכה הבליג באיפוק, אמו רחל דאגה במקצת וחששה שיהיה לו קשה בחיים, ילד רך ואוהב היה - אך עצור ברגשותיו.
ירובעל בחל בתפנוקים, לא זכור לי שבכה פעם, מקטנותו השתדל להתגבר על עצמו וזה עלה לו. הסתפק תמיד במה שיש לו. צנוע בכל הליכותיו.
שנא את ההתלבטות - וסגור בתוכו, ולא הביע את רגשותיו בחיצוניות. תכונות אלה קבלו עוצמה עם פטירתה של אמו האהובה, היה לו קשה לקבל סממני חיבה ואהבה ואפילו מהקרובים ביותר.
תכונות אלו גרמו לו להתבודד ולא היה מחובר חברתית. גם עם משפחתו הקרובה התרחק ולא נסע לבקרם מחוץ עין חרוד.
היה נער עניו וצנוע, ישר-לב ותמים. בחברת הילדים היה מן הנפגעים ואינם פוגעים. שומר סודות נפשו בקרבו. שתקן מטבעו, אך בעניינים מעשיים ידע להסביר את דעתו ביסודיות ובהרחבה הדרושה, ובכל המשימות בחברת הילדים והנוער, באימוני הגדנ"ע ובטיולי לימוד, בסיור ובעבודה, גילה אחריות ומסירות למוטל עליו.
ירובעל לא התלונן לעולם, גם כשנעשה לו עוול הכל נשא בחובו, לא היה מתפרץ או כועס תמיד בשליטה עצמית מאופקת. הוא הלך בדרכו ואיש לא ידע לאן פניו ויחד עם זה היה ער וחי ובחובו תמיד תסס משהו.
בנערותו אהב את הטבע במלוא הדרו. היה מרבה לטייל להר הגלבוע, אהבתו לנוף הארץ הייתה ראשונית.
בהגיעו לבגרות התגייס לבריגדה ושרת יחד עם אביו, הסתובב ברוב ארצות אירופה בזמן המלחמה והתרשם מחמדותיה אך תמיד זכר וניזכר בארץ ישראל ובנופה המרהיב.
ירובעל לא סבל שום דבר שיש בו הפרזה, היה לו כוח שיפוט מעשי, טבעי וישר, בלימודים עוד בבית הספר נימשך במיוחד ללימודים המדויקים שהיו קרובים ללבו.
גם בכתיבה היה נוטה לצמצום ענייני ורק נסיבות מיוחדות הביאוהו לספר את מאורעות חייו ולהביע את מחשבותיו במכתבים לאביו, שהתנדב לצבא הבריטי במלחמת-העולם השנייה ואחר-כך במכתבים ששלח אליו ולאחיו ממקומות שירותו-הוא בבריגדה היהודית. בקיבוץ הוכנס לעבודה בדיר. הוא התמחה בענף והדריך בו הדרכה מקצועית יסודית ומעודדת צעירים ממנו. אם כי עבודה זו לא הייתה חביבה עליו, אבל "כמו שאני לא רוצה בעבודה זאת, גם חבר אחר אינו רוצה בה - ומישהו מוכרח סוף-סוף לעבוד בדיר! וקיבלתי עלי את הדין" - כתב לאביו. בענוותנותו ובצניעותו סיים את מכתבו במלים אלו: "אתה רואה אותי יותר טוב ממה שאני באמת".
אחרי אספה סוערת במשק לזכר חללי השואה באירופה, כתב: "אם רוצים לנקום אז נקמה בהיגיון תהיה הרבה יותר גדולה מאשר בהתפרצות". הוא שאף להתנדב לבריגדה היהודית, אך חשש שהמשק לא ירשה "מאחר שחודשיים הוציאו עלי כסף ללמוד משהו" (בקורס מדריכי נשק)...
לבסוף הורשה להתגייס בסוף 1944. הוא התאמן בצריפין ובמצרים והגיע לאיטליה אחרי סיום הקרבות. במסעו עם הבריגדה דרך אוסטריה וגרמניה לארצות השפלה ולצרפת הספיק עוד להשתתף בעזרה לשארית הפליטה. לא הושפע מההווי הקסרקטיני ושמר על טהרת נפשו ולשונו.
"ידע לעלוז, ליהנות, אך הכל שמר בתוך גבולות מסוימים" - כתב אחד מחבריו. "אך כשהשיחה חרגה מהמסגרת הרצויה לו היה משתתק ולא יסף להשתתף בה". בכל המקומות הרבה לצלם ולהזין את עיניו בנוף ובייחוד בהווי חקלאי.
כשנודע לו על חבר שנעצר בלטרון בגלל הברחת מעפילים, כתב: "קשה מאוד לשבת פה בחוץ-לארץ ולשרת אותם ]את הבריטים[ בתקופה זו". מפריז לא התפעל ביותר. לדעתו, "תל-אביב יפה ממנה ואפשר לחיות טוב מאוד בלי לראות את אירופה! אם יש מישהו המקנא בנו - אפשר בשקט לנחם אותו ולומר שאין לו על מה לקנא". עם זאת הגיע למסקנה כי "הצבא הוא בית-ספר לחיים הטוב ביותר! רק עכשיו אני מתחיל להרגיש מה זה בית ומהי מולדת".
כשחזר הביתה נועד לעבודה בפרדס והתמסר להדרכה כמ"כ בחי"ש והרבה בכתיבת אגרות לבחירת-לבו, אך עבודתו ב"הגנה" העסיקה אותו יותר ויותר עם גבור המתיחות אשר לפני הכרעת או"ם, ועוד יותר בחודשי החורף שלאחריה. בהעלותו זיכרונות משירותו באירופה היה אומר לחבריו בשמירה: "אם יקום לנו צבא גדול - אלך לחיל-השריון". אך לפי שעה הוכרח להסתפק במקלע, באבטחת העובדים בשדות ובכרמים ובהגנה כללית.
ביום ח' באדר ב' תש"ח (19.3.1948), עת מילא שירות זה, חש לעזרת חבריו שניסו לבער את עמדת-ההטרדה של הערבים מעל הגלבוע ליד זרעים (זרעין), נפגע מכדור אויב והחיילים האנגליים, שהפסיקו את הקרב "בשם החוק", הביאו את גופתו הביתה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ עין חרוד. אחיו, הלל, נפל בקרבות הנגב שלושה חודשים אחריו.
זכרו הועלה בספר "בנים" שהוציא משק עין חרוד לזכר חלליו.

הדלקת נר זיכרון