אדמות עין חרוד טרם יישובן
333cd176959711e2829522000a1fa769_7
En-Harod-2013_01
6ea08de8302f11e290cd22000a1f90d7_7
מחנה אוהלים - עין חרוד
עין חרוד - 1937
עין חרוד איחוד מבט מהגבעה
ריקור 2006
עין חרוד בשנות ה 30
מעיין חרוד - 1923
En-Harod-2013_03
En-Harod-2013_012
עמק חרוד - צילום אסף סלומון
חדר האוכל
עין חרוד ליד המעיין
אמא אדמה
החברה טובלים - 1924
בית חולים בעין חרוד - 1926
ביצות בעמק
מחנה אוהלים - עין חרוד
עין חרוד איחוד - היום
העמק הוא חלום
ריקור - מבט אלכסוני
fde3141a959411e28a2e22000a1fbc67_7
עמק חרוד - צילום אסף סלומון
אורה סהר
תאריך לידה
28/5/1933
מקום לידה
גבעתיים ישראל
תאריך פטירה
3/10/2015
מקום פטירה
עיו חרוד איחוד
בן/בת זוג
שמואל
אורה סהר

1933 - 2015

אורה נולדה ב-28.5.1933 בת יחידה לאברשה ופניה בשכונת בורוכוב בגבעתיים. הוריה של אורה הכירו בריגה בהכשרה הציונית והחליטו לעלות ארצה. אביה עבד בזגגות בניין ובשמירה ואמה כמטפלת. כשהייתה בת ארבע עבד אביה כנוטר בפרדס המעסיק פועלים במשך היום ושומר על הפרדס בלילה. המשפחה חייתה בצריף בודד בפרדס ללא שכנים מסביב. כשאורה הייתה בת חמש החליטו הוריה כי הילדה צריכה להיות בחברת ילדים כדי להכינה לכתה א' ושלחו אותה למשפחה אומנת בכפר חרות. כעבור שנה הגיעו הוריה לכפר ורכשו שם בית עם משק של פרות, עופות, והמון ארנבות מסביב. שם גילתה אורה את אהבתה לטבע לחיות, ולפירות שקוטפים ישר מן העצים ואוכלים אותם בדרך לבית הספר ובחזרה ממנו.
אורה התחנכה עד כתה ד' בקריית חיים וכשאמה פניה נשלחה לעבוד בארגון נשות חיילים בחיפה ואביה התגייס לצבא בריטי, נשלחה אורה לקיבוץ אפיקים והייתה שם ילדת חוץ במשך ארבע שנים. בבית הספר נהנתה מאוד משעורי אנגלית, חשבון, שירה וספרות ואף הייתה קוראת בחגי הקיבוץ. אביה שהתגייס בינתיים לבריגדה החליט למכור את המשק בחירות ולעבור לעין חרוד כי היו לו פה קרובי משפחה. בגיל 14 בעין חרוד התחילה אורה לנגן במנדולינה ומפוחית כמו כן הצטיינה במקצועות הריאליים, הספורט והגדנ"ע. החברוּת עם שמואל החלה לפרוח. בסוף כתה י"א החליטה כי היא (ציטוט) "סתם מחממת כיסא בבית הספר" והחליטה להצטרף לשורות הצבא, שם שירתה בחיל קשר. אחרי שנה בשירות הצבאי כששמואל כבר חייל משוחרר החליטה אורה שהספיק לה השירות הצבאי והיא רוצה להקים בית בעין חרוד. היא הבטיחה לעצמה שהיא תגדל את ילדיה במקום אחד ולא תנדוד כמו הוריה. אורה רצתה ארבעה ילדים לפי סדר של בנות ובנים וכך נולדו להם יעלי ז"ל, חן, נילי וליאור.
את עבודתה בעין חרוד החלה ככורמת ואחר כך בענפי חקלאות נוספים. כשהרתה עם חן הוצע לה להיכנס להנהלת חשבונות. בשנים 1974-1976 שימשה אורה כמזכירה יחד עם דודל'ה. היא שימשה גם כחברה בוועדות רבות במהלך השנים. בהנהלת חשבונות עבדה עד גיל שבעים כמנהלת חשבונות ראשית של הקיבוץ ועשתה עבודה זו באחריות גדולה, מתוך נאמנות לקיבוץ ולהחלטותיו. אורה קבעה את סיום עבודתה, מתוך אמונה כי יש לפנות מקום לצעירים שילמדו את התפקיד וימשיכו בו לאורך זמן.
כשפרשה מעבודתה נהנתה מטיפוח גינתה, קריאה, פתירת תשבצי סודוקו, פאזלים ולא השתעממה לרגע. אורה הייתה אישה חרוצה צנועה וקורנת.
יהי זכרה ברוך

שני נרות
חמד שולברג

שני נרות נשמה דולקים עתה
אצלי בפינת המטבח
אחד בן שבוע שעוד מעט קט עבר
ואחד שרק היום נפתח.
וכמעט יכולתי לומר:
ששמעתי נר אחד לשני אומר
אז את באה אימא ...
רואה אתכן עולות במעלה הגבעה
נותנות יד זו לזו עוזרות לעלות
אם ובתה.
כמה אהבה יש ביניכן שקט ושלוה.
רואה אתכן מהגב...
בדי השמלה שלכן בצבעים
שלך בצבעי אדמה ושלך בטורקיז ואינדיגו
כמו שאהבה
משקיפות לעד על שדותיו של העמק
וכמעט שיכולתי לשמוע ברוח.
אז את באה אימא ...
הן דומות זו לזו כמו שדומות טיפות הדמעות
כמו שדומות אם לבתה
שתיהן שתקו כל שניתן אז לשתוק
מול עולם סוער ומלואו, את אותה השתיקה.
לשתיהן היו חלומות כמוסים לצאת..
מהחדר... מהמצב... מהמיטה
שתיהן הביטו בעיניו של מוות
והולכות אליו.
וכמעט שיכולתי לשמוע אותך אומרת
אז את באה אימא ...
שני נרות נשמה אצלי במטבח
בפינה
ואני לעצמי חושב כשייגמר האחד
אולי אפשר ואחזור להדליק רק אחד
רק נר...
שהרי הגעת אליה, אתן יחד עכשיו
והכול התאחד.
היא כבר אצלך היא כבר באה
ובכל זאת ייתכן ושמעתי אותך לוחשת אליה
מה, באמת, את כבר באה אימא ...

אימא שלנו
אימא שלנו מתה
אומרים הלכה לעולמה,
אומרים נפחה נשמתה,
אומרים איננה...
איך זה יכול להיות?
זה לא היה אמור בכלל לקרות
אימא הזכה הטהורה התמה
אימא היפה הצנועה הענווה
אימא האוהבת המחבקת הנותנת
אימא הנדיבה הנערצת המוכשרת
אימא האמיצה החזקה הגיבורה
אימא השקטה החרוצה האצילה
אימא הישרה העניינית השכלתנית
אימא השלווה הנאיבית התמציתית
אימא אהובה שלנו
אורך מאיר עכשיו במקום אחר
ואת משוחררת מכל חובותיך הארציים
ואת חופשיה ללכת לעולמות הגבוהים
ואנו זכינו להיות הילדים שלך
ואת תמיד בתוכנו ולכל מקום נלך אִתך
ונתת לנו מעט מתכונותייך הטובות
ונתת לי את העיניים הכחולות
והותרת המון זיכרונות
תודה אמאל'ה שלנו
כעת... נוחי.

אמא
נכון שזה היה צפוי, אבל זה בא לי בהפתעה.
נכון, עברו הרבה שנים (גם על חלקנו),
ואחרי כל השנים, למדתי להבין אותך ולהבין את ההבנה שלך.
עד היום, אין לי שום זיכרון רע ממך.
האדם שגדלתי להיות והאדם שילדיי בוודאי יהיו, הם המשך ישיר לדוגמה האישית ממך. של דרך החשיבה, של הנועם, של קבלת האחר והשכל הישר עם הצד הנאיבי שלך, שלא יודע לתחמן ושהיוו את המוטו של חייך.
אדם שיודע להסתדר בכוחות עצמו, עם יכולת שיחה והגעה לעומקם של דברים בכל תחום.
תמיד אופטימית וצנועה. בחשיבה חיובית כדרך חיים. לראות רק את הטוב בכל דבר, להיות מאושרת בחלקה.
ללא תלונות. ללא מריבות. ללא עצבים או כעסים ולחץ. לא מרימה קול ולא מתערבת. לא מצפה ולא דורשת.
רק עם העיניים הטובות, הכחולות, המרגיעות והאוהבות שמשרות עליך אוירה של חופש, שלווה וביטחון. ומצד שני, גם יודעות להביט במבט מפוכח, בפני הדברים האמתיים של החיים עם ההיגיון הצרוף והחד.
אימא לא העניקה משמעות למוות!
ולכן נפטרה בשוויון נפש, ללא פחד וללא דמעות. בלי תחושת אובדן כלשהו. ללא סבל או תלונות. ללא פניקה או ייאוש.
החליטה שדי. והתנתקה!
וכך השאירה אותנו, עדים לענקית נפש עד יומה האחרון. וכולנו קיבלנו עוד שיעור בשליטה עצמית ובחשיבה על הסובבים אותה.
היא לא יכלה לשלוט על המחלה, אבל היא שלטה באומץ בהחלטות שהיא לקחה על עצמה ועל תגובות הגוף שלה. וכך הסתיים לו עידן בחיינו.
עכשיו את בעולם של המלאכים, הם קיבלו מתנה גדולה ומורה רוחנית.
אוהב אותך ואזכור אותך תמיד.
ליאור

אורה
חמות סבתא ובשנים האחרונות גם חברה.
הכרנו לפני שלושים שנה, אני צעירונת מפוחדת שרק הגיעה לקיבוץ ואת אימא של חן, אישה יפה ושקטה. הישרת אליי מבט עם העיניים הכחולות שלך חייכת ואמרת לי, "יהיה בסדר", זהו! לא יותר ולא פחות, שתי מילים שהצליחו להרגיע ולנסוך בי אומץ. כשנפגשנו על מדרכות הקיבוץ לא הבנת מדוע יש צורך לברך אותי בכל פעם לשלום ולמה לא מספיק לי רק ניע ראש. עניתי לך שכך אני רגילה ולך זה הספיק. אפילו הוספת שאם יש עוד דברים שאני צריכה ומרגישה, שלא אהסס לומר. אני לא היססתי ואת שיתפת פעולה. למדנו ביחד להיות אימא וסבתא. את היית סבתא חרוצה ועסוקה המגיעה מהעבודה בחמש והולכת להתעמלות, חוג ימימה או כל חוג אחר ואי-אפשר היה להיות סתם ספונטאני ולקפוץ. צריך לקבוע מראש.
כשנכדייך היו "בוגרים" בני שלושה חודשים, הכרזת בשקט כי, "הגיע הזמן לתרגילי התעמלות", וכך עשית. השכבת את הרך הנולד על מזרון והתחלת בתרגילי מתיחה. כשהילדים גדלו, ישבת איתם על אותה רצפה והרכבת איתם פאזלים, סובבת איתם סביבונים ואתגרת אותם במשחקי חשיבה, שאת כבר הצלחת להרכיב בקלות. היית סבתא של פירות, עוגות, ואייס קפה גלידה בשבת, סבתא שלא שוכחת ימי הולדת ודמי חנוכה גם לכאלה שאינם נמנים על המשפחה. ואיך אפשר לשכוח את הלביבות של חנוכה, אין דברים כאלה, דקות ופריכות בדיוק לפי הספר. התייחסת לכולם ללא משוא פנים או שיפוטיות וכל זאת עם חיוך על השפתיים. אהבת להאזין למוסיקה קלאסית, נהנית מספר טוב, פתירת תשבצים, סודוקו ופאזלים, בקיצור, כל מה שאפשר לעשות לבד מבלי לדבר יותר מדי. קימצת במילים אך עם המעט שבחרת להשתמש ידעת להעביר את המסר שרצית. כשחלית יצא לנו להתקרב מעט יותר וכשיעלי חלתה אפשר לומר שכבר היינו ממש חברות. בנסיעותינו סיפרת לי מעט על חייך, תחושותייך ורצונותייך. וכשיעלי חלתה והמחלה חזרה לקנן בגופך הפעם במלוא הכוח, ביקשת שנניח לך ללכת בדרכך. לפני חודשיים כשראית שגופך בוגד בך, ביקשת לעבור לבית הדר, והיה לך שם ממש טוב. כולם מדברים על בית הדר, אבל רק מי שמגיע למקום הנפלא הזה, שאינו מובן מאליו, מגלה כמה אנושיות רוך וחמלה יש בו. בשם המשפחה אנו מודים על הטיפול המסור באורה .
אורה הלכה לעולמה יפה, אצילה, ותמה.
אוהבת אותך ציפי

הדלקת נר זיכרון