עין חרוד בשנות ה 30
עין חרוד - 1937
En-Harod-2013_03
עמק חרוד - צילום אסף סלומון
333cd176959711e2829522000a1fa769_7
אמא אדמה
עין חרוד איחוד מבט מהגבעה
ריקור 2006
fde3141a959411e28a2e22000a1fbc67_7
En-Harod-2013_012
עמק חרוד - צילום אסף סלומון
En-Harod-2013_01
מחנה אוהלים - עין חרוד
החברה טובלים - 1924
ריקור - מבט אלכסוני
חדר האוכל
עין חרוד ליד המעיין
בית חולים בעין חרוד - 1926
אדמות עין חרוד טרם יישובן
6ea08de8302f11e290cd22000a1f90d7_7
ביצות בעמק
מעיין חרוד - 1923
עין חרוד איחוד - היום
מחנה אוהלים - עין חרוד
העמק הוא חלום
רפת עין חרוד
דן כהן – רפת עין חרוד שלי



 
הרומן שלי עם הרפת התחיל בגיל מאד צעיר, הזכרתי כבר את הרופא שאמר לאמא: 'נולד לך רפתן' וכבר יצר את העובדה. אחד המקומות שהיינו אוהבים לטייל אליהם,כילדים, היה הרפת.
עם המורה, עם הגננת או לבד- לראות איך חולבים את הפרות ביד ואיך הפר מרביע את הפרה. הכניסה האמיתית שלי לרפת הייתה בכתה י'. היינו יוצאים מהלימודים לעבוד במשק מפסח עד סוף החופש הגדול. נכנסתי לעבוד ברפת. ולמעשה ההכשרה שלי כרפתן הייתה שעבדתי שנתיים שלוש לפני הצבא וחלבתי ביד וזה יצר עובדה שראו בי רפתן אולטימטיבי.
אחרי הפילוג נוצר מצב שרוב הרפתנים, הצעירים בעיקר, היו בקיבוץ המאוחד ולרפת שלנו לא הצליחו לגבש צוות. כבר דיברתי על החלוקה, מיד אחרי הפילוג. אחרי מספר שנים חילקו את הפרות חצי-חצי. אנשי הקיבוץ המאוחד דאגו שהפרות הגרועות תעבורנה ל"מפאיניקים", שלא הכירו את הפרות. את המבנים לא שינו. נוצר מצב משונה שלנו היה עודף גדול של פרות לחליבה בלי מבנים, ולאנשי הקיבוץ המאוחד לא הייתה רפת עגלות. כולם חיכו שאשתחרר מהצבא ואצטרף לצוות הרפת. היו כמה חבר'ה צעירים שחייבו אותם לעבוד ברפת והבטיחו להם שיחליפו אותם ולא כל כך קיימו. לקראת השחרור שלי, מרכז המשק בא לכל אחד בנפרד ואמר: 'בקרוב דן משתחרר, הוא מחליף אותך'. וכך ביום שהתחלתי לעבוד ברפת שלושה חבר'ה צעירים עזבו את הרפת בטענה שהבטיחו להם.
מצאתי רפת די מפוררת, כמעט בלי צוות. עבדו שכירים (מה שלא היה מקובל במשק) וכל מיני ילדים. מהר מאד מצאתי את עצמי מרכז את הרפת. היו 65 חולבות שחלבו אותן אז במכונה ניידת שהייתה מחוברת למרכז והיו עוברים עם דליים מפרה לפרה, מרכיבים עליה את הגביעים של המכונה וכך מוציאים את החלב. היו עוד 25 פרות נוספות שחלבו אותן ביד-בחצי רפת שקראו לה האורווה הצבאית שלא הייתה בדיוק רפת אבל שם חלבו. את העגלות צופפו בחצי הרפת. התנאים היו מאד קשים, הרפת כולה השתרעה על שטח די גדול. למאוחד היו 4.5 רפתות, שתפסו את רוב השטח ולמפא"יניקים הייתה רפת של עגלות ועוד רפת מעליה. הרפתות האלו היו בשימוש עוד שנים רבות.
היום נמצאים על אותו השטח המפעלים של המאוחד.
חשוב לציין שאת הרפתות האלו בנו עוד כשעין חרוד הייתה במעיין, שם ירו על הקיבוץ והייתה קדחת. עלו לגבעה, כדי לברוח מהקדחת ומהערבים ודבר ראשון בנו רפתות. את הרפתות בנו מבטון מזוין נגד כדורים. בשנים הראשונות גרו ברפתות הילדים, אותם העלו ראשונים לגבעה.
בחורף הייתה החצר של הפרות הופכת לבריכה של בוץ ולא פעם ראיתי איך הפרות עומדות ולא יכולות לרבוץ. גם ההמלטות התרחשו לפעמים כשהממליטה הייתה עומדת והעגל צונח ישר לתוך הבוץ ונעלם. היית צריך לרוץ עם המגפיים, לזכור את המקום, להכניס את הידיים לבוץ, להוציא את העגל ולהנשים אותו. העבודה הייתה קשה. בזמן החליבה הפרות היו קשורות, כל חולב לקח דלי עם צינור ואליו מחוברים ארבעה גביעים. היה צריך להיכנס מתחת לפרה, להתכופף, להרכיב את ארבעת הגביעים על העטין ולשמור כל הזמן שהפרה לא תבעט בו או בדלי ולא תצליף עליו עם הזנב. בתום החליבה היה לוקח את הדלי עם החלב והולך לעמדת הכדים. על הכד הריק הייתה מסננת-מחיתול, והיו יוצקים את החלב לכד דרך החיתול כדי שהלכלוך לא יגיע למחלבה בתנובה.
מצב ענף הרפת בארץ, כשחזרתי לעבוד, היה מאד מתקדם ומאד מודרני יחסית לכל ענפי החקלאות האחרים שהיו בארץ וגם בהשוואה לארצות אחרות. הרפת הייתה הענף הראשון שהחלוצים הקימו. הם אמרו לעצמם שדבר ראשון צריך חלב לילדים. התחילו עם פרות ערביות שהיו בארץ. קנו אותן מהערבים. הן היו רזות וקטנות. כל פרה נתנה, בממוצע, 800 ליטר בשנה. היום פרה נותנת 12000 ליטר בשנה בממוצע. מאוחר יותר החליפו אותן בפרות דמשקאיות שנתנו כבר 1200 ליטר בשנה בממוצע. כדי להשביח את הגזע החליטו להביא פרות מהולנד, שם היו הפרות הכי טובות באירופה. קנו כמה עשרות פרות שמנות וטובות. במקום לתת חלב, מתו כולן מהמחלות והקרציות. הבינו שהשיטה הזאת לא טובה ועברו לרעיון אחר. היו מביאים פרים מיוחדים מהולנד ומארצות הברית והם היו מרביעים את הפרות הדמשקאיות וכך קיבלו עגלים/ות טובים/ות ולאט לאט השביחו את העדר. בשביל למדוד את טיב הפרות היה ארגון של כל הרפתות בקיבוצים וגם כמה מושבים- 'ארגון מגדלי בקר'. כל חודש היה בא מודד שהיה מודד לכל פרה את כמות החלב שלה ואת טיבו, שהתבטא באחוז השומן. כך היו מגלים את הפרות המצטיינות ואותן מרביעים. לאט לאט גדל כאן גזע מובחר שהעלה את כמות החלב הממוצע לחולבת. למדו גם לתת לפרות אוכל איכותי ולהלחם במחלות שהיו אז, בעיקר בקרציות ובדלקות העטין. בזמני היינו מרססים את כל הפרות נגד הקרציות ריסוס שבועי. הממוצע בארץ עלה ל- 4000 ליטר לפרה, גבוה מאד.
כשהגעתי לרפת בעין חרוד לא הגענו ל-3000 ליטר. מדידת החלב יצרה רוח תחרות בין כל הרפתות בארץ. ידעו על כל רפת מה הממוצע של הפרות שלה. הנתון הזה התפרסם כל חודש. היו קיבוצים גאים שהובילו ואנחנו היינו מורידים את הראש בבושה, כי היינו בתחתית הטבלה. המצב השתפר עם השנים ואני גאה להגיד שהגענו למקום מאד נכבד, מבחינת תנובת החלב. אותי פחות הדאיגה הכמות אלא האיכות והיה חשוב גם לחשב עלות-תועלת זאת אומרת שצריך לסיים עם רווח. הפרות נתנו חלב בכמות די יפה ובאיכות טובה.
עם הזמן מצב הצוות הלך והשתפר. נכנסו חבר'ה- בנים ובנות, לפני ואחרי צבא ולאט לאט נוצרה אווירה מאד טובה. למרות התנאים הקשים, הענף היה אטרקטיבי ומבוקש ע"י חבר'ה צעירים.
הווטרינר הראשון שהיה אצלנו, ד"ר צידון, הונגרי עצבני ששנא את הפרות ואת הרפתנים. הוא גר בתל יוסף. בעיקר הוא חיבב פחות את תחיה שהייתה אז מרכזת הרפת וכשראה אותה היה צועק עליה. היא כל כך פחדה שהייתה מתבלבלת והכול נפל לה מהידיים. חורף אחד היה דר' צידון צריך להוריד את החולצה כדי להכניס את היד לתוך הפרה והוא לא הצליח. היה איזה רפתן שניסה לעזור לו הוא כל כך התעצבן וצעק על הרפתן: 'תוריד גם אתה את החולצה, שיהיה גם לך קר.' הוא לא מצא חן בעיני ואיימתי עליו שאתאונן ל"חקלאית", זה הארגון של הרופאים הוטרינריים, שיפטרו אותו. הוא נבהל. לבסוף פיטרו אותו.
מי שבלטה ברפת הייתה חיה ארצי, רפתנית ותיקה שלא הצטיינה בחליבה, היא הייתה חולבת ביד, יחד עם חיה אבני. הייתה לה מחלבה קטנה ומחבצה והיא הייתה עושה כל מיני מטעמים- גבינות, חמאה ושמנת שהיו אז יקרי המציאות. בעיקר הצטיינה בשליחת החלב לתנובה. הייתה באה ובודקת אם הכדים נקיים. כשהרגיזו אותה הייתה צועקת על הרפתנים החדשים.
חיה הייתה בריונית-הייתה לוקחת שני כדים ריקים בכל יד, הולכת כאילו הכדים מלאים ואומרת: 'מה אתם עושים בעיות? תראו כמה זה קל'. היא הייתה מאד מתוחכמת. מאוחר יותר כשהייתה אקונומית בעין חרוד המציאה כל מיני דרכים לחסוך- לריבה הוסיפה הרבה מים, שיספיק, וכן הלאה. גם עם החלב היו לה שיטות משלה. מכיוון שחלב הצאן עלה כפול מאשר חלב בקר, את חלב הבקר חיה שלחה כחלב צאן. לעיתים ערבבה אבקת חלב עם מים והגדילה את הכמות. היות ובתנובה לא ידעו אז למדוד קיבלו את החלב כפי שהיה כתוב. חיה הרגישה שהיא מרוויחה למשק הרבה כסף.
גם אלוני עבד ברפת, (אבא של פנינה ואילנה). אלוני, הולנדי במוצאו, היה מומחה למכונות חליבה. היה לו אופנוע קטן שאיתו הוא היה נוסע בין הקיבוצים להדריך במכונות חליבה. חצי משרה היה משתלב בחליבות אצלנו. בוקר אחד, אני בא לחלוב, ואלוני לא מגיע. התחלתי לחלוב לבד עד שבאו והחליפו אותו. אלוני הגיע בצהרים. שאלתי אותו מה קרה? ואלוני עונה: "אל תשאל. בלילה אני נוסע דרך ואדי ערה פתאום עוקפת אותי משאית ערבית, אני בטוח שבכוונה הוא דחף אותי לתעלה, והתהפכתי. אמנם לא קרה לי שום דבר אבל לא הסכמתי לעבור על זה לסדר היום כשהגעתי למשטרת לג'ון–מגידו, נכנסתי להגיש תלונה. היומנאי הקשיב והקשיב ואמר: "תשמע, עכשיו אני יחידי פה אין פה אף קצין, אני עוצר אותך ומחר בבוקר כשיבואו הקצינים תספר את הסיפור", כך קרה שאלוני היה כל הלילה עצור במשטרה ורק בצהרים הגיע לחליבה.
מי שהעלה את המורל היה שמשון כוכב, שהצטרף אלי אחרי חצי שנה והיה לו צחוק מדבק שאי אפשר היה לעמוד בפניו. היה לו נוהג: במקום להתרחץ, היה לנו בקבוק גדול של בושם זול (אלוני קרא לו 'בושם של זונות'). אחרי החליבה שמשון היה שופך על הראש בושם ומנער את התלתלים בשובבות. שמשון יזם כל מיני פעלולים שחולבי הלילה היו משאירים לעובדי הבוקר. פעם אחת הוא החליט לסדר אותי וכשגמר לחלוב בלילה שם על הדלת דלי מלא מים ותכנן שישפך על הראש שלי כשאפתח את הדלת. אני בא ומוצא את אלוני, שהקדים בכמה דקות, כולו רטוב ומודיע: 'אני יותר לא מגיע לחליבות אני לא מוכן יותר.' הייתי צריך להתחנן אליו ולבקש סליחה בשם כל הרפתנים לדורותיהם.
האווירה ברפת הייתה מאד טובה. אחרי החליבה היינו מנקים את הרפת ואחר כך מתרחצים (או שופכים בושם). גולת הכותרת הייתה ארוחת לילה. היו מצטרפים לארוחת לילה בחצות עוד נספחים. האתגר היה להתרחץ במקלחת. הייתה מקלחת קטנה,מכוסה בוילון. אם היו שני בנים לא הייתה בעיה, אם עבדו בן ובת הייתה שיטה מיוחדת- כשאחד היה מתרחץ השני היה מחכה, כי אי אפשר לשים את הבגדים במקלחת. וכשהראשון מסיים הוא אומר אחת שתים שלוש- זה יוצא ערום וזה נכנס ערום. אמי תמיד טענה שאני מתחלף לאט מדי, (יכול להיות שהיא צדקה...).
חלוקת האוכל לפרות הייתה משימה מאד קשה. עם קלשונים, עוד היה חצי צרה, אבל לעגלות היה צריך לסחוב את האוכל עשרות מטרים. סחבנו את הירק ואת יתר האוכל על אלונקות. היו ממלאים אלונקות עם ירק במשקל של 100 ק"ג, לא משנה אם זה היה בן או בת. כל אחד היה מחזיק את האלונקה משני הקצוות והולכים בתוך שבילים צרים. קוקי באמת קיבלה ממני ציון לשבח ומילות עידוד, שבזכות העבודה הקשה היא נעשית חתיכה.
הרפת הייתה ממוקמת הכי נמוך במשק מול הגלבוע. אנחנו לא יחסנו לזה חשיבות ביטחונית. לא התרגשנו גם כשראינו דמות במעיל שחור צועדת בחשיכה, (זה היה נודל שירד בלילות לפתוח את המים בגן הירק). מאיר הר ציון, שהשתחרר מהצבא חשב שזה זלזול בכוננות הנדרשת. הוא החליט ללמד את עין חרוד לקח: הביא מהצבא לבנות-חבלה ובשתים עשרה בלילה ,כשגמרנו לחלוב, שמענו פיצוץ נוראי מבריכת העפר שהייתה קרובה לרפת. חשבו שקרה משהו ברפת. אנשים באו לרפת בריצה, עם נשק. כשראו שאנחנו בריאים, המשיכו בחיפושים אחרי מקור הפיצוץ ולא מצאו שום דבר. היה מזל שלא ירו אחד על השני. אני ניצלתי את ההזדמנות לעודד את קוקי ונעניתי לבקשתה שאחבק אותה, כי היא נבהלה מאוד... מאיר צדק. אחרי התרגיל הזה הקימו כיתת כוננות.
אחרי שנה וחצי שעבדנו למטה, הסכימו אנשי האיחוד לקבל את דין התנועה, לעזוב את המשק ולעלות למעלה לגבעה. השאירו "למפ"מניקים" את הקיבוץ הישן, שכל כך היו גאים בו, (עין חרוד ספינת הדגל!) והתחילו לבנות משק חדש, במקום שאנחנו גרים היום. הסוכנות מימנה וסולל בונה בנה. זה היה המקרה הראשון בארץ, שבנו קיבוץ גדול מתוכנן מהתחלה. בדרך כלל, שעלה קיבוץ צעיר, היו בונים אותו קטן ולאט לאט מרחיבים לפי הצורך. עין חרוד איחוד הייתה קיבוץ גדול ומנה 400 חברים. גם את ענפי המשק תכננו בהתאם. בקיבוצים הותיקים יכולת למצוא את הרפת ליד חדר האוכל ופה בנו איזור נפרד למשק החי והתעשייה.
לשמחתנו, הדבר הראשון שבנו במשק החדש היה הרפת. לראשונה ניתן היה לשכור פועלים ערביים, (אחרי מלחמת השחרור היה ממשל צבאי ולערבים אסור היה לעזוב את הכפרים שלהם והנה שינו את החוק ואפשר היה לקחת פועלים ערבים). להם שמחה גדולה ולנו עזרה גדולה. ברפת החדשה עבדו פועלים ערבים ושמשון ואני היינו עולים מדי פעם לראות שהעבודה מתקדמת. שם גילינו את מוסטפה, שחי עד היום בנעורה. הוא אבא של יוסוף. מוסטפה היה בן 17 ועבד יחף. הרגליים שלו התמלאו פצעים מוגלתיים. שמשון לקח על עצמו לטפל במוסטפה. היה כל יום עולה ועושה לו אמבטיות. היה מכניס לו את הרגל למים חמים וסבון, שם משחה, חובש ועוטף בשק וקושר עם חבלים. אחרי חודש חודשיים היו למוסטפה רגליים כמו חדשות.
יום אחד בא מרכז המשק לרפת ואמר שמגיעה בקרוב חברת נוער של עולים מעירק, צריך מדריך והמזכירות החליטה שהרפת צריכה לתת מדריך. בהתחלה חשבנו שזו בדיחה אבל התברר שאכן כך היה. שמשון ואני החלטנו לא לעזוב את הרפת, אבל בהתנדבות, נחלק בינינו את ההדרכה. את שמשון פיטרו מההדרכה די מהר. למה? חברת הנוער גרו בצריף נפרד, ללא מבוגרים. שמשון עם חוש ההומור שלו החליט לתת להם תרגילים, (בשביל לחשל אותם...) באחד מטיוליו הרבים מצא גולגולת באיזו מערה, חיבר אותה למוט עץ גבוה מאד, שם בפנים נר ובשתיים עשרה בלילה עבר מאחורי החלונות שלהם והשמיע קולות מפחידים. נשמעו צעקות מהחדרים, (ילדים בני 14-15 שבאו בלי הורים). בבקר הוא התפאר בזה שהוא מחשל אותם. נאלצו בעדינות להסביר לו שיישאר לעבוד ברפת ויעזוב את החינוך. אני המשכתי להדריך את הקבוצה הזאת 3-4 שנים, עד שהלכו לצבא.
החלטנו להעביר את העגלות לסככות חדשות שנבנו וליצור מקום מרווח לעגלות ולפרות. העגלות למעלה, במשק החדש, והפרות למטה ברפת הישנה. העברת העגלות היה מבצע כמו מבצע צבאי שמאד הצליח. סימנו את הדרך בה עליהן ללכת, גייסנו את כל חברת הילדים. להפתעת כולם תוך רבע- חצי שעה, העגלות היו בסככות החדשות.
אנחנו עולים לחלק אוכל ויורדים לחלוב. יום אחד החלטנו לספור את העגלות וראינו שחסרות 10 עגלות. המקום החשוד הראשון היה המרעה הזרוע של גבע. באתי לגבעים וביקשתי לספור את העגלות. באמת התברר שיש להם 10 מיותרות. איך יודעים מי שייך למי? אמרתי: 'אני מכיר את שלנו'. הבאתי משאית, בחרתי את היפות בעיני והחזרנו אותן לרפת. כנראה שעד היום יש כמה גנים מגבע לפרות שלנו...
הרפת הייתה מוכנה, הסככות וגם המכון והגיע הרגע להרכיב את המכונות. היה צריך לסדר אינסטלציה. האחראי היה שלגי. (המהנדס של המשק) לא בער לו שום דבר ואנחנו השתגענו. כמעט שנה עברה וסוף סוף הוא סיים את המלאכה. האתגר היה ללמד את הפרות להיכנס למכון החליבה.
עדיין גרנו במשק הישן למטה. חשבתי על יעול, שהרפתנים יסיימו חליבת לילה ויישארו לישון ברפת וכך יחסכו את העלייה לגבעה בבקר. קניתי מיטת שדה מתקפלת והתנדבתי להיות ראשון. אחרי הלילה הראשון הבנתי שזה לא !! בלילה קפצו עלי חולדות, שהיו כבר בנות–בית. לא ישנתי כל הלילה.
כשהגיע החורף התברר לנו שגם ברפת החדשה יש די הרבה בעיות. כל השטח הפך לבוץ אחד גדול והייתה בעיה קשה לעבוד שם עם טרקטורים. הטרקטורים היו שוקעים והיינו צריכים, באופן קבוע, לחלץ טרקטורים מהבוץ. את כל העבודות עשינו בידיים – חלוקת ירק ותחמיץ. הסככות היו צפופות ובחורף פיזרנו המון קש, על מנת שהפרות ירבצו במקום יבש. הקש היה יבש כשפיזרו, אבל אחרי 3-4 שעות היה צריך לפזר שוב. הדבר הטוב היה שהיינו מוציאים כל שבועיים הרבה זבל. זה הספיק לזיבול כל השדות, אפילו שדות הפלחה שלא היה נהוג לזבל אותם.
הייתה בעיה לבנות מתבנים. היו לנו שניים בגובה של 20 מטר זו הייתה אומנות מיוחדת- להעלות את הקש עד למעלה, שיהיה מתבן מלא עד לאביב, שיספיק לכל הקיץ. מתבן אחד קש, מתבן אחד שחת ועוד שלושה מתבנים של קש שעמדו בחוץ וכיסו אותם עם ניילון (שהיה עף ברוח). מילוי המתבן ופיזור הקש היו עבודות מאד קשות. גם בהובלת הקש הייתה בעיה: הובילו את הקש נהגי המשאיות מהכפרים הערביים. הם היו מומחים ומתוחכמים בגניבות. היינו צריכים לשמור עליהם צמוד.
בעיה נוספת הייתה להביא את הפרות לחליבה. הן היו נתקעות במנהרה שנבנתה מתחת לרפת. הרפתן היה נכנס למנהרה בקושי, לחלץ את הפרות ולצאת משם שלם.
אחד הקשיים של ענף הרפת, להבדיל מענפים אחרים, היה הצורך למלא משימות יומיומיות. את הפרות צריכים לחלוב כל 8 שעות ולתת אוכל כל הזמן. הקושי הזה יצר לחצים בין העובדים. קושי נוסף היה הצורך במקצועניות. הפרות רגישות לדלקות עטין ורפתנים לא מקצועיים גרמו למחלות אצל הפרות. לחץ מתמיד. למרות כל זה היה הווי והרפת קיבלה חבר'ה צעירים לפני צבא ואחרי צבא והייתה אווירה טובה. היינו צריכים לעבוד כמעט כל שבת ואמורים לקבל חופש באמצע השבוע. זה לא כל כך הסתדר וכל רפתן הצליח לצבור ימי חופש רבים שרובם רשומים עד היום על הנייר.
כל פעם שעגל מת בהמלטה היינו מוצאים סיבה לקומזיץ בשר. תמיד היה מה לחגוג. הקמנו להקה של הרפת, שנקרא "שלוש פטמות" היו חבר'ה שכתבו שירים והרבו בהופעות. הוצאנו יומן של הרפת שבני קיי היה אחראי עליו. הוא היה מצייר וכותב כתבות הומוריסטיות. בני היה רפתן הרבה שנים יחד איתי ועזר לי לרכז את הרפת, כאשר הייתי יוצא לכל מיני תפקידים.
אחד הדברים שהייתי גאה בהם זה שהקפדנו לעשות כל שבוע ישיבת צוות זה לא היה כל כך מקובל בענפים. בישיבה, (שהייתה עם כיבוד), היינו מוסרים אינפורמציה, מעלים בעיות ומה ששימח אותי שגם כשלא הצלחתי להגיע אליה היא התקיימה.
אחד מהאנשים המרכזיים היה הוטרינר ד"ר ריפין. בחור מגודל עם הומור חד מאד ורכלן ידוע בכל האזור. היה מעביר אינפורמציה מרפת לרפת. איתי הוא היה ביחסים מיוחדים. הייתי איש שיחו והוא אהב לבוא לרפת שלנו ולא ויתר אחרי יום עבודה לבוא לאכול ארוחת צהרים. זה היה חלק מהבילוי. היו לו תאומים- דני וגלעד. הוא היה מביא אותם אתו לרפת. הם היו בגן ובעוד הוא מכניס את היד לפרות, לשם בדיקה, הם היו נתלים על הצינורות ונופלים לזבל. הוא לא שם לב. פעם אחת הצלתי לו את שני הילדים: כשגמרנו את הביקור עמדנו על הרמפה של הרפת ובירידה עמד טרקטור גדול. הסטרטר לא היה תקין. בעוד אנחנו מדברים אני רואה שגלעד יושב על הכיסא ומשחק בהגה ודני הקטן מאחורי הגלגל הגדול של הטרקטור מנסה לדחוף. אמרתי לריפין: 'תזיז את הילדים, הטרקטור יכול להידרדר. 'עזוב ' הוא אומר ועושה תנועה לילד 'תזוז'. כמו שהוא זז הטרקטור התחיל להידרדר. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי את ריפין רץ. הוא צעק: 'תצילו תצילו'. לא איבדתי את העשתונות קפצתי מהרמפה, הספקתי לקפוץ על הכיסא, הזזתי את גלעד ועצרתי את הטרקטור. ריפין היה חיוור ורבע שעה לא הצליח לדבר. מאז הוא הקפיד קצת יותר. בגמר העבודה היינו יורדים לחדר האוכל שהיה די ריק. חיכתה לנו שם חווניה דרוזדובסקי שהייתה מטפלת במאחרים. היות שבאנו אחרונים נשאר מבחר גדול של אוכל. באותו הזמן היה נהוג לחלק מנות. היא הייתה שואלת מה אנחנו רוצים אמרתי: 'תני לי מכל דבר קצת'. כששאלה את ריפין הוא אמר: 'לי תני מכל דבר הרבה'.
היה לנו מקרה של כלבת ברפת. בלילה הסתובב כלב בין הפרות ונשך אותן. אחר כך הוא היגיע לקיבוץ המאוחד ושם הרגו אותו. אנחנו לא ידענו מי ננשכה ומי לא ולכן החליטו, לשם ביטחון, לתת לכולנו זריקות נגד כלבת. 24 זריקות -כל יום שתיים.
הר ציון, (אבא של מאיר), עבד ברפת היו לו התנהגויות מוזרות. כשהיה חולב בלילה וקרתה תקלה היה רץ אלינו הביתה דופק בדלת באמצע הלילה ולפני שענינו לו היה נכנס. לא פעם התעוררתי ומצאתי אותו ליד המיטה. זיוה הייתה אז אחות במשק. כשהיו דפיקות בדלת ב-11 בלילה התווכחנו אם באים להעיר אותי או אותה. הר ציון היה צריך להרכיב מכשיר שהיה משחרר את החלב ממכונות החליבה. זה היה מן מכשיר כזה שהיו לו דלתות קטנות. פעם כשהוא הרכיב את הדלתות דלת אחת קטנטונת נפלה לתוך המכל של החלב הקר. הוא לא התבלבל התפשט, נשאר יחף עם תחתונים נכנס לתוך המכל, עם כפות הרגליים מישש וגישש וחיפש את החלק שנפל והצליח להוציא ולהרכיב.
לילה אחד הייתה תאונה מאד לא נעימה. אחרי החליבה ישבתי עם רפתנית, והרתחנו חלב כי היינו עושים קקאו אחרי חליבת לילה. היא רצתה להסיר את הכלי מהאש והחלב הרותח נשפך עליה. עוד לפני שהיא הבינה מה שקרה לה צעקתי: 'תתפשטי מהר'. היא התפשטה וככה היא ניצלה. אמנם קיבלה כוויות אבל בדרגה סבירה. יצאה מזה בזול.
ההמלטות ברפת היו תורה בפני עצמה. חלק גדול היו המלטות די קלות: הפרה מתחילה להמליט וכל מה שצריך מחולבי הלילה או הבוקר לבקר בסככת ההמלטות ולראות אם פרה מחפשת מקום או מתחילה המלטה ואז לראות אם מציצות שתי רגליים קדמיות -זה סימן שההמלטה תקינה. אם העובר גדול, אחרי שעתיים שלוש צריך לעזור. היינו קושרים חבלים לרגליים שהציצו ושניים שלושה אנשים היינו מושכים. יותר מאוחר היה מכשיר מיוחד למטרה זו.
היו מקרים יותר מורכבים כשהעגל שוכב הפוך, או תאומים ואת זה היה חשוב לזהות. אם הרגליים האחוריות יצאו קודם יש סכנה שחבל הטבור ינתק והעגל, שמתחיל אז לנשום, עלול להיחנק. בהמלטה הפוכה יש לפעול במהירות. ההמלטות המסוכנות דרשו מקצועיות גדולה. כשההמלטה מתעכבת מאד ואתה רואה שאין רגליים. הן מקופלות ברחם ואין סיכוי שההמלטה תתקדם ללא יישור הרגליים. הפתרון היה להכניס את כל היד, לגשש ולמצוא את הטלף, לאחוז בו ליישר וכך גם לרגל השנייה, ולהוציא את הוולד. זו הייתה עבודה קשה שדרשה מקצועיות גדולה, אם הרופא לא בנמצא אי אפשר לחכות לו. היו מקרים קשים שהרופא נאלץ לוותר על העגל, כדי להציל את הפרה.
הייתה מחלה שנקראה קדחת חלב. זו לא הקדחת הידועה זו הייתה מחלה הקשורה בחלב. הייתה חדשה מאד, בעיקר בארץ. הטיפול בהשבחת הגזע יצר מצב לא נורמלי. פרה שצריכה לייצר הרבה חלב יש לה אינסטינקט שהיא מוציאה את הקלציום מהגוף למען החלב. ולקלציום שיש לו הרבה תפקידים פרט לבניית העצם, הוא מעורב בכל מיני פעילויות ביולוגיות של הגוף, חסר לפרה ומה שקורה, שאחרי המלטה והיא מייצרת בבת אחת כמות עצומה של חלב, חסר לה קלציום והיא לא מסוגלת לקום. מי שלא יודע ומנסה להקים אותה בכוח וגומר עם הפרה, כי אז היא עלולה לשבור את עמוד השדרה. היא לא מסוגלת לעמוד על הרגליים. ולקח הרבה שנים עד שגילו שהמקור למחלה הוא חוסר סידן. בעיקר לפרות המשובחות עם התנובה הגבוהה. הפתרון היה פשוט לתת לה עירוי של בקבוק או שניים של קלציום ואחרי שעה שעתיים הפרה הייתה קמה.
בקר אחד בא לרפת ערבי מנעורה, שעבד אצלנו בדיר, כולו נרגש: 'תביא לי מהר את הרופא'. הווטרינר שלכם, תציל אותי'. מה קרה? 'הפרה הכי טובה שלי עומדת למות, היא נשכבה ולא יכולה לקום'. הבנתי שזו עגלה שקנו אצלנו ויש לה קדחת חלב. אמרתי לו "בוא נראה את הפרה". "לא לא אני רוצה את הרופא אני מוכן לשלם כל מחיר". לקחתי שני בקבוקי קלציום ואינפוזיה, נסענו ראינו את הפרה רובצת וסובלת וכל בנות המשפחה כבר מקוננות. אני הכנסתי לפרה את האינפוזיה, אחרי 10 דקות אמרתי: 'בואו נלך לאכול'. מוגשת ארוחה- פיתות חמות מהטבון, סלט גדול עם שמן זית וחביתות מ4 ביצים. כמובן רק הגברים. ישבנו ודיברנו. אחרי שעה וחצי אמרתי בואו נראה מה שלום הפרה.
הבנות עדיין יושבות סביבה ומקוננות. ניגשתי לפרה וצעקתי: קומי. הפרה התרוממה והתחילה ללכת. איזו התלהבות הייתה, כולם התנפלו עלי בנשיקות, כאילו שהגיע עושה הנפלאות. כל אנשי הכפר התאספו לראות את הפלא הגדול והעניקו לי בונבוניירות ובקלאווה.
אחת ההכנסות המשמעותיות של הרפת הייתה מכירה בשר. לנו היו גם עגלים וגם פרות. הסוחרים היו משני סוגים: סוחרים קטנים שבאים עם טנדר לקנות פרה או עגל. הוויכוח בין הרפתן לסוחר היה כזה: הסוחר: 'אני אמנם לא צריך את הפרה אבל אני מוכן לקחת אותה'. והרפתן היה אומר: 'לא, זו פרה שנותנת חלב וחבל למכור אותה ואם נצטרך נשחט אותה לבית'. כל פעם המשא ומתן התקצר. הרפתן התחיל מסכום גבוה והסוחר מנמוך, נוסע וחוזר ומציע הצעה קצת יותר גבוהה ושוב נוסע ושוב חוזר ומעלה את הסכום. זה היה לוקח כמה שעות, אני הייתי ממשיך לעבוד. לבסוף, כשהתקרב המחיר, היינו עומדים על המקח על הלירות האחרונות. בסוף "חתכנו באמצע" והוא קיבל את הפרה. זה משא ומתן, מה שנקרא "סחר סוסים".
לעומת זה הסוחרים הגדולים, שהיו באים מרחוק, היו קונים את הפרות ובעיקר את העגלים, במכרזים, דרך תנובה. הם היו שקרנים מאד גדולים ברמה גבוהה. בדרך כלל באים בקבוצות עם משאית או שתיים. מגיעים בלילה ומשאירים בן אדם שישמור על השוקת שהעגלים לא ישתו. כדי שלא יעלו במשקל. היינו באים בבוקר ומוצאים מישהו מסתובב. הם באו בקבוצות והתחלקו בתפקידים. אחד ייצג את הדרישה להוריד במחיר. מכל מיני סיבות: משקל, צליעה וכו'..., הוא היה התקיף.
לעומתו היה אחד מביים התקפת לב או אסטמה. כשהמשא ומתן הסתבך הוא היה על סף התקפה בריאותית כל שהיא. השלישי היה הבכיר, לא מתערב, רק מסתובב ואחרי חצי שעה מופיע, נוזף בשניים: גמרנו, בואו נסכם. אני מוכן, נתקע כף וניקח. הרפתן, שהיה לבד מול השלושה, חשב שהגיע לפשרה אבל אני הכרתי את זה מקודם ואמרתי: בלי הצגות , שתו מים, אל תפחידו ותאיימו. אני לא מתכונן להוריד אף גרוש. אתם יכולים לנסוע. אצלי הם לא השיגו יותר מדי. הם היו מנסים לתת לי שוחד נקניקים, שוקולד. אמרתי להם: אם אתם רוצים לתת שימו במכון על השולחן, לכולם. הם הפסיקו להביא. מכירת הפרות הייתה מקצוע בפני עצמו.
לעגלים יצא שם שהם תוקפנים. מרביתם העביר את הזמן באכילה ומנוחה. תמיד נימצא אחד שובב שהיה מתקרב לרפתן ונוגח. ערב אחד, לקראת החושך, פתאום אני רואה איזו גוויה, איזה גוף שוכב בחצר. רצתי מיד. התברר שפועל בניין שנשלח לרפת לתקן משהו. הוא התחיל לתקן ואיזה עגל שובב שיחק אתו והשאיר אותו בלי הכרה על הארץ. קראנו מהר לאמבולנס ולקחנו אותו לבית חולים. אחרי כמה ימים הוא חזר בריא אבל לרפת לא התקרב.
האמת שאני בעצמי פעם ניצלתי מדבר כזה. נכנסתי לתקן שוקת בחצר העגלים. נזהרתי, אבל כנראה שלא מספיק, ובאיחור ראיתי את השובב הזה מאחורי, מתכונן לתת לי נגיחה. לא התבלבלתי ונתתי קפיצה מעל לגדר. הוא עוד הספיק לנגוח אותי מאחור, והעיף אותי מעל לגדר. העגלים נמכרים בגיל שנה או שנה וחודשיים כשמגיעים לחצי טון.
עבדתי ברפת 31 שנה. אחד מהוותיקים. התחלתי כשחזרתי מהצבא, בן 21 וסיימתי בגיל 48 בערך. לא כל הזמן עבדתי ברפת, כי יצאתי לתפקידים שונים: היית מרכז משק, עברתי כמה מלחמות, ואפילו הייתה תקופה ששנתיים ריכזתי את ועדת תרבות יחד עם ריכוז הרפת. הייתה תרבות די טובה. אבל בסך הכול הייתי שייך לרפת. בשאלונים מלאתי את המשבצת של המקצוע : רפתן. ריכזתי שלוש שנים, בהתנדבות, את ועדת הרפתנים של הסוכנות. היו לי 30 רפתות של עמק בית שאן וגלבוע. התפקיד המשמעותי ביותר שיצאתי אליו, היה ל"מילובר", למכון התערובת שיספק תערובת לכל הרפתות בצפון. הייתי מומחה להזנה וגויסתי ללוות רפתנים בשיטת ההזנה הזאת. זכיתי, שבתקופה שלי הייתה מהפכה אדירה בכל נושא הזנת הפרות. זה הגיע מארה"ב, מעצמה שהתייחסה מאד ברצינות לנושא הזנת הפרות.
היו חמש אוניברסיטאות חקלאיות בכל רחבי ארה"ב, בכל אחת היו אלפי פרות ועשו עליהן ניסויים. כל שלוש שנים הוציאו ספר עם שינויים בהזנה. בתקופתי במילובר, הוציאו ספר חדש שחילקו לכל החקלאים בארה"ב, אבל הם לא מיהרו להשתמש בו. דווקא אצלנו, בישראל, חיכו בכיליון עיניים לספר הזה שעשה מהפכה אדירה בנושא ההזנה. עד אז המזון שנתנו היה 'בערך', 'כאילו'. המדידה הייתה 'יחידת מזון' . נתנו את האוכל והעריכו, אבל בכלל לא לקחו בחשבון אם זה היה אוכל ירוק והמשקל היה לפי המים וזה היה מאד חובבני. זה מה שהיה. את זה קיבלנו מהארצות המתקדמות מהולנד וגרמניה. מאד לא מדויק.
המהפכה הגדולה הייתה בשלושה תחומים:
1. בדיקת כל מזון במעבדה ממה מהוא מורכב- קלוריות, ויטמינים, חלבון שומן וכו'. ומה המחיר שלו. ולפני זה לבנות את המנה.
2. חלוקת המזון, מעורב כסלט ולא בנפרד.
3. בניית מנה במחשב. להזין את המחשב באיכות וטיב המזון המפורט, וכן מה הדרישות לצרכי פרה חולבת או פרה לבשר, בהתאם למחיר שמאפשר להרוויח.
העלות הגדולה ביותר ברפת הייתה המזון.
זה היה התפקיד שלי: הייתי עובר בכל הרפתות, מקבל דוגמיות של המזון שבידיהם ונותן לאיש המחשב. המחשב במילובר היה בין הראשונים בארץ. היה גדול כמו חדר. מכניסים נתוני מעבדה וכמובן את המחיר. לאחר הכנסת הנתונים וקבלת התוצאות הייתי מזמין את המשק הנבדק, מארח אותם במילובר, כולל ארוחת בוקר. הם באו בהתרגשות גדולה. היו נותנים לי את פירוט המזון אצלם, אני הזנתי למחשב והמחשב היה מעבד נתונים. אחרי שלוש ארבע דקות כשנרגע הופיע הטבלה בה ניתן להשוות בין המצב הקיים למצב המומלץ, גם באיכות וגם במחיר. האורחים היו מביטים בהשתאות: איך יתכן שהמנה שמחשב מרכיב מזינה יותר וזולה ב-30% מהמנה שהם נותנים. לפעמים היה מדובר במאות אלפי שקלים. היינו מכניסים משתנים של יכולת האכילה של פרה וכו'.... חשוב לציין שהקפדתי על זה שהשינוי חייב להיות בהדרגה, כדי להרגיל פרות למזון שאינן מכירות. ולהפתעת צוותי הרפתות תנובת החלב עלתה פעמים רבות. באותה העת השתתפתי בכל הוועדות ברמה הארצית, וזה הוסיף לי הרבה ידע. היום עושים את זה עם מחשב קטן וזה מובן מאליו. באותו זמן באו אלינו ללמוד מכל העולם
כשסיימתי במילובר חזרתי לרכז את הרפת עוד שנה שנתיים ואז פרצה אצלי מחלה עם חום גבוה וכל מיני כאבי בטן נוראים וצהבת בבדיקות לא מצאו סיבה וחשבו שזה סרטן. לקחו אותי לניתוח וגילו שזו מחלה ששמה כינוקוקוס –מין בקטריה שיושבת על הכבד ויוצרת ציסטות בכל מיני מקומות. כשהן מתפוצצות אפשר למות, (בעין חרוד נפטרה נערה מהמחלה) ביטוח לאומי הכיר בכינוקוקוס כמחלה מקצועית ומימנו לי לימודי מקצוע אחר במקום העבודה ברפת. בחרתי ללמוד עבודה סוציאלית. במשק כולם הרימו גבה: מה פתאום? אתה מתעסק בכלכלה ובאירגון, מה לך ולעבודה סוציאלית?. קיבלו אותי לקורס בגלל שהייתי גבר. בזה סיימתי את העבודה ברפת. החלפתי בשבתות, הייתי יועץ ולהמלטות קשות עוד קראו לי לסייע.