fde3141a959411e28a2e22000a1fbc67_7
בית חולים בעין חרוד - 1926
6ea08de8302f11e290cd22000a1f90d7_7
333cd176959711e2829522000a1fa769_7
עין חרוד איחוד - היום
En-Harod-2013_012
מעיין חרוד - 1923
עין חרוד בשנות ה 30
חדר האוכל
ביצות בעמק
מחנה אוהלים - עין חרוד
מחנה אוהלים - עין חרוד
ריקור 2006
עין חרוד - 1937
עמק חרוד - צילום אסף סלומון
עמק חרוד - צילום אסף סלומון
העמק הוא חלום
En-Harod-2013_03
עין חרוד ליד המעיין
ריקור - מבט אלכסוני
אמא אדמה
אדמות עין חרוד טרם יישובן
החברה טובלים - 1924
עין חרוד איחוד מבט מהגבעה
En-Harod-2013_01
הדרך האמצעית - גרסה מורחבת

הדרך האמצעית – גרסה מורחבת

מרוב החלטות וערוצי שיוך דירות, קשה לכולנו, מומחים וחברים פשוטים, לעקוב, להתמצא, להשוות בין חלופות אפשריות.

מוצעת להלן "הדרך השלישית". דרך זו נבדלת מכל שאר הדרכים במרכיב יסודי אחד: היא מתוצרת עצמית. איננה מערבת את רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות"). היא היחידה בשלב זה, העונה באמת על הצהרת הכוונות החלולה והמטעה הננקטת בפי רבים: "להוציא את הרשות משטח המחנה". דרך זו זמינה לביצוע מיידי, בעלויות נמוכות בהרבה מאלו הכרוכות בשאר הדרכים. נכון, יש בה משום קיפוח ומתן זכויות מופחתות בהרבה לחברים הוותיקים ולמצטרפים הצעירים. ככזאת, צפוי שתידחה על ידי רבים, אשר חצו את רוביקון ההפרטה בכל מחיר. אך באותו אופן שבו מחפשים מובילי הקיבוץ המתחדש והקיבוץ השיתופי דרך אמצע, אשר תרסן מגמות ותהליכים המסתמנים בקיבוצים, גם הדרך השלישית מתווה מערך איזונים  וריסונים, תוך התקדמות ולא דריכה על המקום או אפילו נסיגה.

צפוי שקוראים עייפים או עצלים יאמרו – הב לנו תקציר. הפוך מסה כבדה זו לקלילה ומוכרת. לאלה אומר: אין ברירה. זו אינה הופעה קלילה. רשימה זו מנסה לרדת לשורשם של דברים. מומלץ להשקיע בקריאתה. היא מזמינה תגובות והשגות.

 

תנועת המטוטלת - השבת עטרה ליושנה

 

חיוניות הרעיון הקיבוצי, ממשיכה להפליא כל אחד העוקב אחריה. עם עליית קרנם של הליברליזם והנאו-ליברליות בשנות ה-80 וה-90, ועד שנת 2008, עם קריסת השיטה הקפיטליסטית-ה"חזירית", נדמה היה כי ערכי הקיבוץ דוגמת קהילתיות ודמוקרטיה השתתפותית, סולידריות חברתית וסוציאל-דמוקרטיה, דאגה לנזקק ולנצרך, התנדבות לצרכי הלאום. מיצוי שירות צבאי, התיישבות, חקלאות ונאמנות לארץ, קשר וסיוע לקהילות ישראל בגולה, השתתפות בכלכלה העולמית ומעורבות ותרומה בתרבות העולם - נתונים תחת מתקפה קשה. ההתיישבות הקיבוצית הלכה ונדחקה בשנים הרעות הללו לקרן זווית. למרבה הצער גרוע מכך קרה- חברי הקיבוצים בכוחות הצטרפו לכך. יחס החברה החיצונית הופנם אצלם באופן גורף. השיטה הקפיטליסטית נוסח פרופ' מילטון פרידמן שכבר עברה מן העולם אפילו בארה"ב כשיטה מובילה- עדיין מככבת אצלנו בגדול ומוצאת ביטויה באמירות: "מספיק לנו קיבוץ. ממילא אנחנו ישוב קהילתי-כפרי. איש איש לנפשו".

 

אף על פי כן, ההתיישבות הקיבוצית גם "השיתופית", עמדה באתגר והתאוששה. ההתאוששות שהחלה לפני למעלה מעשור, באה לידי ביטוי בכל אמות המידה המדידות: התאוששות דמוגרפית (כולל גידול אוכלוסייה וחזרה של למעלה מאלף וחמש מאות משפחות לקיבוצים); התאוששות כלכלית מרשימה כמעט לכל אורך הקו במרבית הקיבוצים בישראל. בדרך כלל, התעשייה הקיבוצית מפגינה הצלחה והתאמה לצרכים ולתנאי השוק הדינמי, החקלאות הקיבוצית חזקה, מפגינה ביצועים וקצב גידול המתחרים אך ורק עם "תעשיית המידע" המכונה היי טק. חשיבות המזון שהיא מייצרת הולכת ומתבררת כקריטית ברמה לאומית. והשטחים מעובדים עד התלם האחרון. שוב, מלאו אסמינו בר. שוב, בתינו הומים, הומים מתינוקות.

 

ההתמוטטות המוחלטת וקריסת המערכות של הקפיטליזם הטהור - הקפיטליזם נוסח וול סטריט זו השיטה המנצחת לכאורה, אשר נזקקה למעורבות ממשלתית כטובע ללא תקנה –הונשמה בעזרת התערבות זו  בהיקף של מאות מיליארדי דולרים. - החברה הישראלית סגדה לו והשתחווה לו בדור האחרון (עד שנת 2008). קריסה זו חוללה מהפך במחשבה הרעיונית, האינטלקטואלית בכל מדינות המערב, ובכלל זה בישראל. מתברר, כי מעצבי הקיבוץ ומתווי דרכו - יוצרי הקהילה הקיבוצית, הדמוקרטיה הקיבוצית, ההכרה בערך האדם והחברה לשוויון - בעצם לא היו כל כך "מיושנים".

 

ישנה כיום בישראל כמיהה עצומה - מצד מאות ואלפי צעירים, בני דור ההמשך בהתיישבות ואלה המקורבים לערכים אותם היא מייצגת (חלקם, בעלי זיקה התיישבותית; רובם ככולם יוצאי המערך הלוחם בצה"ל) - אל ערכים של צדק חברתי, של קהילה ("אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר") וראשוניות ("הימים היחפים"), חינוך איכותי, עזרה הדדית, חקלאות ושליחות לאומית, טבע, פשטות ואיזון ("הכל זרם לאט, השמש לא מיהר"). רבים מהם קצו ביערות הבטון הצפופים, המזכירים להם לפעמים זיכרון ילדות של לולי הטלה דחוסים.

 

תנועת המטוטלת, מתפיסות קפיטליסטיות ליברליות גורפות, אל מבנה מאוזן, שפוי, הדרך האמצעית בלשונו של הרמב"ם, ואפילו בתרגומו המודרני החברתי-כלכלי בארצות סקנדינביה, הוא מהלך חוצה גבולות, חוצה מדינות וחוצה חברות. רבים מבני דור ההמשך של ישראל מבקשים להימלט מ"מירוץ העכברים" - שוב ושוב, וחוזר חלילה לנקודת ההתחלה - לטובת חיים מאוזנים, רגועים, שלווים. אלו חיים בהם התחרות - למי יש גדול יותר - אינם הסימן להצלחה. חיים בהם אנשים נמדדים מכוח עצמם, אישיותם ותרומתם לחברה, ולא מכוח כספם.

 

גל זה הגיע לחופי ישראל ושטף אותה, בעוצמה, בקיץ 2011. ישנה חתירה למבנה חברתי וכלכלי מאוזן, הנמנע ומתרחק מספקולציות והתעשרות, כתכלית המרכזית, בה"א הידיעה, של החיים. לפתע התעוררו המנהיגים והרגולטורים והקימו את וועדות טרכטנבג (קולט ברקים ומשכך גלי סערה קלאסי), ששינסקי 1 ו-2, רגולציה להקטנת הריכוזיות ולחץ ציבורי להקטנת פערי התיווך במחירי המזון.

 

שיוך דירות מלא

הסופה הקפיטליסטית, הקנאית הכתה במלוא העוצמה בקיבוצים, בד בבד עם המשבר הכלכלי והדמוגרפי העמוק, פרי מהלכים שגויים מתוצרת חיצונית ובעיקר עצמית (ראה סירוב ההנהגה הכלכלית הקיבוצית לחבור להסדר המושבים- "חוק גל"), אשר שורשם בשנות ה-80 ועד מחצית וסוף שנות ה-90. בתקופה זו, סחף את חברי הקיבוצים - אשר צל כבד של חוסר בטחון כלכלי ותעסוקתי, וקריסת הקיבוץ, רחף מעל ראשם - גל היסטרי של ריצת אמוק אל עבר אימוץ החלטה 751. במהותה, החלטה 751 היא החלטה המעניקה לחבר זכות קנין סחירה במגרש ובבית המגורים הבנוי עליו. המטרה שעמדה לנגד עיני הקיבוצים במתן זכות זו הייתה מטרה חיובית: חיזוק הביטחון האישי (קורת הגג) והסוציאלי של החבר. המטרה הייתה חיזוק הקהילה הקיבוצית ושמירתה כקהילה רב-דורית, בועטת ומשגשגת.

 

עם חלוף העיתים, וצבירת הניסיון, ניתן לומר בוודאות כי ברוב הקיבוצים בישראל, המהלך של שיוך הדירות המלא (מימוש החלטה 751) הוא מהלך שעלה בקנה אחד עם התפיסה הליברלית והקפיטליסטית של שנות ה-90, אולם ביסודו - במקרים רבים, ובייחוד באזורי הביקוש - הוא מחטיא את התכליות שעמדו ביסודו; מהלך זה - ואני עומד על הדברים כאן בהרחבה - עלול לקעקע את המשך קיומה של הקהילה הקיבוצית הרב-דורית.

לרבים מחסידי הקדמה והשלמה עם תהליכים אלה הנתמכים בעורכי דין ויועצים שונים מתוכנו ומחוצה לנו, קעקוע זה אינו מהווה קושי. עמוק בתודעתם נצרבו כישלונות מערכות מרכזיות בקיבוץ ובסביבתו ולדעתם נכון וראוי להסתגל ולהתקדם עם הזרם ולא להתיימר לפעול נגדו. בראייתם, התפוגג התפקיד המרכזי והמשפיע (כבר מזמן לא אוכף) של הנהגת התנועה ("אלה המנותקים שיושבים בתל אביב ובונים משם את הכיסא בכנסת"), עדיין לא ברור תמיד משקלם של מנהיגות ארגוני הקניות (אלה מתיימרים לפעול לטובת הקיבוצים אך בפועל נמצאים תחת לחצים כבדים לשינוי הנוסחה "קיבוצים עניים- ארגון עשיר" ובינתיים מפצלים עצמם בגין שונות באינטרסים). עוד לא ברור מה מיקומה של המועצה האזורית במערכת הכוחות (בין השאר בגין השינוי הנמצא בראשיתו, של בחירת ראשי מועצה בקולות של תושבי ההרחבות ולא רק של חברי הקיבוצים והמושבים). ערפל האי ודאות אצלם כה כבד, עד שאינם מבחינים אפילו במטרות האסטרטגיות של הרשות  ומשרדי הממשלה המפעילים אותה.

 

מצב אי וודאות מתמשך כזה דוחף את חברי עמותת אל"י (איש לאוהליך ישראל) לנקוט בפעילות עצמאית, לא בהכרח מונעת משיקולי טווח ארוך צופה פני עתיד (במצב אי הוודאות הכללית – מי יודע בכלל מה יקרה מחר) משולהבת ומואצת, ספק משועבדת, לשותפות יועצים – ספק - מאכערים ועורכי דין הדגים בשלולית הקיבוצית עתירת הדגים כבר שנים רבות. אלו למעשה יוצרים ומשפיעים על הנעשה במרבית הקיבוצים. הם נכנסו לחלל שמותירה הנהגת התנועה. הנהגה זו חושבת כי די בכנסי הסברה אזוריים בהם היא בעיקר משדרת ולא כורה אוזן וקולטת- כדי להשפיע ולקבוע. שותפות זו אינה מהססת לבוז ולשים לקלס את הנהגת התנועה ולרקוד ריקודי מה יפית ולשדר דברי קילוסין לפקידי רשות (אם כי, מקפידים, מטעמי זהירות כמובן, לומר: "יש כמה נושאים אותם יש לשפר") ובינתיים מחתימים נבוכים ומחפשי פתרונות על חוזי ייעוץ דשנים  ומתגברים את צוותיהם כדי לעמוד בלחצי הביקוש.

יועצים אלה והנהגת התנועה הרואה את תפקידה לפחות לאפשר, אם לא לעודד כמה מסלולי שיוך מתעלמים ממגבלות קיימות ועתידיות הממתינות להם בהמשך הדרך. ממסדים כבדים מייצרים מגבלות אלו. סמלי ממסדים אלו באים מכוון היועצים המשפטיים וביניהם הכוכבים יעקב (ינקי) קווינט (יועמ"ש הרשות) וארז קמיניץ המשנה ליועמ"ש הממשלה, עותרי הקשת הדמוקרטית ובעיקר המזרחית (לא בהכרח יהודית...), אדם טבע ודין (נושאי פירות שיח האטד) פורום 15 הערים העצמאיות (אשר ליבם נחמץ מן התופעה של הגירת צעירים מבוססים לישובים החקלאיים-כפריים). בעניין זה, כל היועצים האלו לא יימלטו מן הצורך להסביר: "למה לא אמרו לנו", "למה לא הזהירו אותנו"

יועצים אלה וחסידיהם, ככל הנראה לא קראו את עבודת המחקר שערך עו"ד רון רוגין לבקשת עמותת "אדמתי", המפרטת את המסלול העקבי והמתמשך כבר שנים רבות, הבלתי יאומן ובלתי נתפס בעוצמתו של הטבות, הקלות ופטורים שונים שהעניקה המדינה והרשות למגזר העירוני. ועתה, הכינה הרשות תחשיבי הכנסות צפויות (אם לא היום- אזי מחר, כדבר מפתי הרשות לפתיי הקיבוצים) מן היורשים והרוכשים העתידיים של המגרשים והדירות בקיבוצים – כמיליארד ₪ לשנה. ניתן לומר בשמץ של ציניות כי הקיבוצים הופכים (פעם נוספת ?) ל"מגש הכסף" הפעם בש"ח, עליו ניתנות ההטבות לעירונים, רובם יושבי הפריפריה של צפון תל אביב במשולש חדרה-גדרה-מודיעין עם חריגות פה ושם.


במציאות המתוארת לעיל, וכדי לנסות לחזור לשפיות מסוימת, יש לבחור באמצעי מתאים היום להגשמת המטרות היסודיות שעמדו לפני 20 שנה לנגד עיני הקיבוצים וחברי הקיבוצים בעת הבחירה לאמץ את ההחלטה 751. בחירה זו הייתה מתבקשת אז ולא היום. נדרש למצוא אמצעי מתאים להיום הוא הנוהל של הקצאה ופדיון זכות מגורים בדירת מגורים (מחוברים, תשתיות, פתוח שטח, תכנון וניהול הבניה), ללא הרכיב הקרקעי, הנדל"ני, של הנכס. מודל זה אושר לפני כמה שנים במספר קיבוצים, והוא, לדעתי, המודל הראוי, המאוזן והיציב; זו הדרך האמצעית בין מודל שיוך הדירות המלא (החלטה 751 והחלטה 1155 (כיום, החלטה 1366) לבין העדר כל זיקה רכושית לדירת מגורים בקיבוץ השיתופי הקלאסי. זו הדרך המאזנת בין זכויות הוותיקים ליכולת המעשית של מצטרפים חדשים וצעירים לבנות את ביתם בקיבוצים. זו הדרך היעילה ביותר להתמודד עם תנאי סביבה עוינת. יש בה משום התקפדות והשתבללות או מוטב – חזרה לבסיס היסודי של האוטונומיה הקיבוצית המתמודדת עם סביבה חיצונית קשה. אם כי לא כאורח חיים קבוע, אלא לשעה זו ומתוקף הנסיבות הקיימות. אלו יכולות להשתנות. אינני טוען להתנזרות מוחלטת מפוטנציאל נדל"ני. אני טוען לריסון, בחירת עיתוי מתאים ונקיטת צעדים שירחיקו את רמ"י משטח המחנה. בסופו של דבר, סביר שרמ"י במתכונתו הנוכחית –ייעלם או ישתנה באופן קיצוני.

 

מודל ההקצאה והפדיון של זכות מגורים אישית בקיבוץ

 

במסגרת מודל ההקצאה והפדיון של זכות מגורים ביחס לדירת החבר בקיבוץ, הרי שכל חבר זכאי לזכות מגורים מוגנת בדירת הקבע בקיבוץ; עם פטירתו (או עזיבתו את הקיבוץ), הוא (או יורשיו) זכאי לפדיון שווי המחוברים והתשתיות כולל שווי ההשקעות, שהושקעו ממקורות עצמיים, בדירת המגורים. יחד עם זאת, אין ההסדר מבוסס על סחר בזכויות במקרקעין. אין כאן רכיב של רווח הנובע מעליית מחירי הנדל"ן. רווח זה הינו לצנינים בעיני פקידי הרשות והציבור כולו. כנגדו הוצב המספר המעוות של 33%. הפדיון שהקיבוץ משלם לחבר (ובדרך כלל, ליורשי החבר) מבוסס על פדיון ההשקעה, החזר שווי המחוברים, והתשתיות המיוחס לחבר, בין אם הושקעו על ידו (ובמקרים רבים על ידי הוריו) במהלך שנות חיים ועבודה בקיבוץ או הובא על ידו כסכום כספי עם הצטרפותו לקיבוץ.

 

באופן טיפוסי, הקיבוץ יקצה את זכות המגורים בדירת החבר, אשר נפדתה, לחבר קיבוץ חדש. ההקצאה לחבר החדש נעשית, ככלל, ללא הפקת רווח לקיבוץ. לפי מצבו הכלכלי של הקיבוץ, היא יכולה אף לכלול מרכיבי פריסת תשלומים והנחה כלשהי. מקורות הפדיון של זכות המגורים ליורשי החבר (מוות) או לחבר (עזיבה) הם כספי ההקצאה של החבר הנקלט. הקיבוץ פודה את זכות המגורים והקיבוץ מקצה את זכות המגורים. אין סחר חופשי בזכויות המגורים.

 

מדוע ישנם קיבוצים - מספרם הולך ורב בבחינת "קודם כל רב נכר ורק אחר כך, אם בכלל רב מכר" (דוד אבידן)- אשר שוקלים, לאחר ניתוח יסודי ומקיף, להעדיף את מודל ההקצאה והפדיון של זכות המגורים על פני מודל שיוך הדירות המלא ("השיוך הקנייני")?

 

יש להבחין בין טעמים פנימיים להחלטה זו, זאת אומרת, טעמים הנובעים מהקהילה הקיבוצית עצמה, לבין טעמים חיצוניים. אלו הסיבות הקשורות לרשויות שלטוניות או ממלכתיות, ובראשן הרשות

אתחיל בטעמים הפנימיים ואמשיך בטעמים החיצוניים.

 

בסבך שיוך הדירות המלא - הטעמים הפנימיים

 

הטעם האחד, איזון פנימי בין זכויות היורשים של חברי הקיבוץ לבין זכויות הנקלטים, בני דור ההמשך של הקהילה הקיבוצית

 

לאור התמורות הדרמטיות שהתחוללו בחברה הישראלית כולה, ובהתיישבות הקיבוצית בפרט, החלה תנועה - תחילה, טיפין טיפין, כחלופה סבירה עם יתרונות קלים וכיום זרם איתן - של בני משקים (בני קיבוצים ומשפחותיהם "המעורבות"), המבקשים לשוב לכור מחצבתם ולנוף ילדותם, הישוב הקיבוצי.

 

האוכלוסייה אשר מבקשת להצטרף לחברות מלאה בקיבוצים היא אוכלוסייה בעלת זיקה לקהילה הקיבוצית; פעמים רבות, אלו הם בני משקים, פעמים, אלו הם אנשים, מהמעולים שבמעולים, אשר שותפים לערכים סוציאל-דמוקרטיים, תוך נכונות לוויתור על עושר פיננסי לטובת ערכי קהילה, התיישבות, חינוך ואהבת הטבע. 

אולם, אין להכחיש, כי חלק מהם (לא ידוע מה חלקם) דווקא מזהים את ההזדמנות הנדל"נית וזו בדיוק מושכת אותם להצטרף לפתע לקיבוץ. אלא שאבוי- הזדמנות זו זוהתה גם על ידי הרשות והיא הזדרז להגיב ובאופן אלים וגורף (ראה הקפאת מתן היתרי בניה, ראה "הזזת" ההגדרה של חבר חדש למרץ 2007, וראה שילוב דרישת סף של הסדרת שימושים חריגים). זוהי תרומתם הישירה של משפטני האל"י.

 

המהלך של שיוך הדירות המלא יוצר זכות קנין סחירה הנמכרת בשוק הנדל"ן לכל המרבה במחיר. ערך הזכות דומה לערך נכס מגורים צמוד קרקע. לאור העלייה המטאורית במחירי הנדל"ן בעשור האחרון - כדי פי שלושה ופי ארבעה ויותר מכך, בעוד מספר שנים אותם מבקשת שולה בן צבי להיערך לקראת פעולת השיוך ובעוד, נאמר 10 שנים, כאשר מחירי הנדל"ן יוסיפו ויאמירו - הרי שהנקלטים המיועדים, היורשים ורוכשי הדירות של החברים שנפטרו (או עזבו), ימצאו עצמם מול מכשול בלתי עביר, סכום כספי עצום, שרבים מבני המשקים לא יהיו מסוגלים לעמוד בו. יש לזכור כי בני המשקים סובלים, בדרך כלל, מנחיתות יחסית מול מתחרים, בני גילם, בשוק החופשי. היקף הסיוע לו זוכים בני משקים אלו (או בעלי זיקה לקהילה הקיבוצית) מההורים (ומדור הסבים והסבתות) הוא נמוך יותר מבני גילם, שהוריהם, בחלקם, עשו לביתם.

 

מהלך שיוך הדירות המלא מוביל - במוקדם או במאוחר - לאפקט הישובים כגון הבונים (אותו הכרתי מקרוב) או בני דרור  וכפר דניאל, כולם מושבים שיתופיים אשר שייכו דירות באופן מלא (שיוך קנייני). בכל הישובים הללו, צעירי הישובים מוצאים עצמם מחוץ לגדר. אין הם יכולים לבנות בית - ולו צנוע - בנוף ילדותם וליד הוריהם עקב העלויות האסטרונומיות של הקצאת הקרקע.

 

הקליטה היא סם החיים של הקיבוץ. עצירה, ממש עצירה טוטאלית, של הקליטה לקיבוץ היא סם מוות לקהילה הקיבוצית. קיבוץ אשר יפעל למימוש מהלך שיוך דירות מלא, והנמצא באזורי ביקוש (ואזורים אלו הולכים ומתפשטים במהירות כמו אש בשדה קוצים), עלול למצוא עצמו מול שוקת שבורה. אין קליטה, אין צעירים ואין דור המשך להחזקת הפעילות הכלכלית-חברתית-קהילתית כולל ובמיוחד המשך עיבוד ושמירה על המשבצת החקלאית. יש לזכור כי לעומת ייבוש הקליטה, הולכת ונוצרת שם קבוצה הולכת וגדלה של מבוגרים, מאריכי חיים, אך אינם עוד במעגל העבודה והחיים הקהילתיים הפעילים.

 

ליתר דיוק, האוכלוסייה אשר תיקלט בקיבוץ ובו שיוך דירות מלא, באזורי ביקוש, היא אוכלוסייה אמידה ומבוססת; אוכלוסייה שהזיקה בינה לבין ערכי התיישבות, קיבוץ, חקלאות, כפר עברי וכיוצא באלה, היא זיקה רופפת. לאוכלוסייה זו ריח הזבל ניחוח חציר וריסוסי הדברה ועוד בשעות הבוקר המוקדמות – הינם מטרד היוצר עילה לתביעה משפטית  ולא רק מחיר נסבל לקיום חקלאות.

 

 

הטעם השני, הגשמת התכלית של חיזוק הביטחון הסוציאלי על ידי הסדרי שיוך פירות הנכסים (פדיון זכויות ותק, פדיון חלף דמי עזיבה ואפילו שיפור גובה הפנסיה)

 

כמחצית (כ 140 מתוך 270) הקיבוצים בישראל קיבלו החלטות (חפוזות) בדבר אימוץ החלטה 751 שעה שהם היו עם גבם אל הקיר. היו אלו השנים בהן הקיבוצים נשאו על גבם את תוצאות המשבר הכלכלי: עזיבה מסיבית והתמיינות שלילית, שהובילה לכך שפחות ופחות ידיים עובדות נאלצו לשאת על גבן יותר ויותר חברים גמלאים, ללא פנסיה של ממש. כאמור לעיל, מאז השנים השחונות הללו, התחזקה והתעצמה ההתיישבות הקיבוצית. הארגונים הכלכליים הקיבוציים עשו חייל, החקלאות הקיבוצית התעצמה והטמיעה יתרונות לגודל ורוב הקיבוצים סיימו את הסדרי החוב והשקיעו כספים בחסכון פנסיוני.

 

לכן, אם הקיבוץ מבקש להקנות לחברי הקיבוץ זכויות כספיות - וזהו רצון טבעי, רצוי ומובן מאליו - הרי שניתן לעשות זאת במישרין על ידי קביעת הסדרים מוגדרים הכוללים הקצאת עודפים כספיים, על פי מפתח קצוב (כגון - עבור כל שנת ותק או פדיון השווי הרעיוני של דמי עזיבה). עיגון הסדרים אלו בתקנון היסוד הוא יוזמה מבורכת, ועם קיומם ופירעונם יחול שוויון מלא בין כלל חברי הקיבוץ, ותיקים כחדשים, צעירים כמבוגרים.

 

מתן סכומים כספיים לחבר בימי חייו, מקדם ומגשים את תכלית חיזוק הביטחון הסוציאלי באופן שקוף וראוי. החבר נזקק ל-עוד תמורה כספית, ולא ל-עוד ניירת מול הרשות.

 

חבר הקיבוץ צריך את הכספים כעת, בפשטות ובשקיפות, למטרות צריכה שוטפת, ולא על דרך של מכר בית המגורים או שעבודו תוך נטילת הלוואות נושאות ריבית ("משכנתה הפוכה"). הסדרים כל אלו יכול שייעשו ע"י הקיבוץ.

 

הטעם השלישי, הגנת הזיקה בין חברות בקיבוץ לבין זכות מגורים בדירת החבר

 

אחד היסודות המכוננים של הקהילה הקיבוצית הוא הזיקה בין החברות בקיבוץ לבין זכות מגורים בדירת החבר; ככלל, אך ורק חברי קיבוץ הם בעלי זכות מגורים בדירת החבר; כל בעלי זכות המגורים בבתי החבר הם חברי הקיבוץ.

 

זיקה מבנית זו נחלשת, ואף מתערערת, בהליך שיוך הדירות המלא. כך, למשל, בעל זכות חכירה לדורות בקיבוץ, המסרב לשאת בנטל תשלום הערבות ההדדית ומיסי הקהילה, עלול להודיע על עזיבת הקיבוץ. אם זכות המגורים יונקת מהקיבוץ, הרי שזכות זו תפקע עם עזיבתו את האגודה השיתופית - לעומת זאת, אם זכותו על בית המגורים יונקת מחוזה חכירה לדורות, מהוון, מול רשות מקרקעי ישראל, ישנו ספק אם בית המשפט - בעידן הזכויות החוקתיות, כולל זכות הקניין - יאכוף עליו את מכר הבית.

 

הוא הדין עם יורשים. זהו אינטרס ראשון במעלה של הקיבוץ כי דירות המגורים בקיבוץ יאוכלסו על ידי חברי קיבוץ שהם בעלי זכות המגורים בדירה. לעומת זאת, יורשים יעדיפו לא פעם השכרה של הדירה לתקופה ארוכה (בין מטעמים של חילוקי דעות פנימיים וחוסר הסכמות בין היורשים, בין מטעמים של צפייה לעליית מחירים נוספת וכיוצא בזה). כתוצאה מכך, עלול להיווצר - והדברים הולכים ונרקמים לנגד עינינו - דירות בקיבוץ אשר אינן מוקצות לחברי קיבוץ, אלא משמשות כמשאבה להעברת כספים מצעירי הקיבוץ לטובת יורשי חברים, חלקם בארץ וחלקם מחוץ לארץ.

 

הטעם הרביעי, ניגודי עניינים, מתחים וסכסוכים בקהילה הקיבוצית

 

מהלך שיוך הדירות אינו מתנהל בחלל ריק. הוא נעשה במסגרת החלטות 751 או 1155 או 1366 (ומי יודע איזה עוד החלטה מצפה לנו), של מועצת מקרקעי ישראל. למרבה הצער, החלטות אלו של מועצת מקרקעי ישראל - והצורך לבחור ביניהן - כוללות פוטנציאל נפיץ והרסני לניגודי עניינים, מתחים וסכסוכים בתוככי הקהילה הקיבוצית.

 

אין לך דבר הרסני יותר לקהילה אנושית מאשר ריבים פנימיים, ניגודי עניינים ומתיחות; והכל - לחינם.

 

ניתן להמחיש את הדברים בקלות רבה. החלטה 751 מעניקה הנחה עבור ותק. לפי שיטת רשות מקרקעי ישראל, חבר קיבוץ ותיק, בעל ותק של למעלה מ-44 שנה במועד ההחלטה על אימוץ 751 זכאי להנחה מרבית; הוא זכאי לשלם סך של 11% מערך הקרקע.

 

זכות זו נשמרת ליורשים.

 

לעומת זאת, חבר קיבוץ אשר הוא בעל ותק הנופל מ-15 שנה במועד אימוץ החלטה 751 נדרש לשלם סכום (עתק) של מלוא ערך הקרקע (למשל, 91% מערך הקרקע בישוב ללא עדיפות לאומית).

 

לעומת זאת, בהחלטה 1155 ישנה מכסה קצובה של מגרשים הזכאים לתשלום של 33% מערך הקרקע.

 

מכסה קצובה זו של מגרשים מוטבים ("חלקת מגורים") מעוררת קשיים פנימיים, בתוך הקהילה הקיבוצית, העלולים לקרוע אותה מבפנים.

 

הקשיים הללו מתעוררים בשני מישורים -

 

המישור הראשון, זהו מישור החברים המבוגרים. חברים אלו (או יורשי החברים) יחפצו לממש את החלטה 751. לעומת זאת, החברים הצעירים (והלא כל כך צעירים) יחפצו לממש את החלטה 1155. כל מעבר מהחלטה אחת לאחרת, כפוף למנגנון של תשלומים כספיים לחברים הוותיקים וליורשים. ככל שחולף הזמן מאז קבלת המועד הקובע, מטבע הדברים, הולך וגדל מספר היורשים של החברים הוותיקים ביותר. יורשים אלו הם, לעיתים, בעלי זיקה ומחויבות רופפת לאחדותה ועוצמתה של הקהילה הקיבוצית. חלקם, מעונין בליטרת הבשר, בעלות המינימלית. על כל פנים החלטות מועצת מקרקעי ישראל בדבר שיוך הדירות יוצרות ניגוד עניינים עמוק, מובנה ותהומי בין שכבות הגיל בתוך האוכלוסייה הקיבוצית.

 

המישור השני,     זהו מישור הנקלטים. היות ומספר המגרשים המוטבים הבלתי מאוישים קטן, בצורה ניכרת, ממספר הנקלטים הפוטנציאלי (והפער המדויק נגזר מההרכב הדמוגרפי בכל קיבוץ), הרי שעלול להיווצר מתח בלתי נסבל בין בת קיבוץ שתהיה זכאית לשיוך מגרש (ריק או מבונה) תמורת 33% (בתוספת מע"מ) מערך הקרקע שעה, שידידתה, חברתה לקבוצה, נדרש לשלם 91% מערך הקרקע.

 

הפליה בין שווים הם מהקשה בתחושות; בוודאי ובוודאי בקיבוץ. מבוך זה של החלטות, אשר משתנות חדשות לבקרים, מוביל כמעט בוודאות לתחושות שליליות אלו, ואף אם ניתן להעלות על הדעת מנגנונים לריכוכם של ניגודי העניינים והמתחים הפנימיים, הרי שהקיבוץ כולו נכנס ל"שטח אש'" קהילתי; בבחינת "זהירות – מוקשים".      

 

הטעם החמישי, עלויות שיוך דירות

 

זהו הכלל - אם ניתן להגיע ליעד תוך השקעת מאמץ מועט, יש להעדיף נתיב זה על פני ניווט ליעד תוך השקעת מאמץ רב. הליך שיוך הדירות המלא הוא הליך יקר, ממושך ומסובך. זהו הליך יקר ללא קשר לתשלום הנדרש על ידי רשות מקרקעי ישראל. הליך שיוך הדירות מחייב תכנון וחלוקה של השטח המיועד למגורים למגרשים בעלי תוקף סטטוטורי. חלוקה זו ("פרצלציה") היא מורכבת ונוקשה. היא אינה ניתנת לשינוי או התאמה על ידי הקיבוץ. הליכי תכנון אלו - כולל מדידות והכנת נספחי התכנית (ביוב, מקומות חניה, תנועה, דרכים, ניקוז, שימור וכולי) - הם ממושכים ויקרים. הליכי תכנון אלו מצמיחים, לא פעם, חבות בהיטל השבחה.

 

שיא האבסורד הוא התופעה אותה ראיתי במו עיניי הנקראת "מס שיוך דירות". זהו חיוב המיועד לממן את קידומו של המהלך. בדרך מוזרה ונפתלה, מהלך שנועד לחזק את הביטחון הסוציאלי והכלכלי של החבר, מוביל להחלשתו של החבר על ידי הגדלת הנטל הרובץ עליו. ומי הגובה והמרוויח? כמובן יועצי אל"י.

 

אכן, נפלאות דרכי שיוך הדירות המלא.

 

בקיצור, מהלך שיוך הדירות הוא פרויקט נדל"ן. פרויקטי נדל"ן כפופים, מטבע הדברים, למיסוי נכבד.

 

לעומת זאת, הליך ההקצאה והפדיון הפנימי של זכות המגורים איננו טעון תכנית מתאר סטטוטורית. הוא בר השגה בטווח זמן קרוב ובעלות פחותה. הוא בשלב זה היחיד שמשמעותו המעשית- הוצאת המנהל/רשות משטח המחנה. הוא הביטוי האמיתי להחזרת השלטון הפנימי, הנבחר על ידינו לתפקידו ההיסטורי.

 

לאחר סקירת עיקר הטעמים הפנימיים השוללים את מהלך שיוך הדירות, הרי שיש לעמוד על הטעמים החיצוניים השוללים את מהלך שיוך הדירות.

 

בסבך שיוך הדירות המלא - טעמים חיצוניים

 

הטעם האחד, עלות כספית אסטרונומית

 

הקיבוצים בישראל נחלצו - חלקם לפני שנים בודדות, חלקם זה לא מכבר - מהקטסטרופה הכלכלית, ההתמוטטות, שהתגלגלו אל תוך הסדרי הקיבוצים (הסדר הקיבוצים המקורי משנת 1989, הסכם הקיבוצים - נדל"ן משנת 1995, הסדר הקיבוצים – תיקון, הסדר ההתיישבות הצעירה). קריסת המערכות הכלכליות הייתה, בחלקה, פרי החלטות נמהרות, החלטות חפוזות, החלטות חובבניות. הקיבוצים (וחברי הקיבוצים) מלקקים עדיין את פצעיהם. במידה רבה, בעיית גובה הפנסיה של החברים הגמלאים בקיבוצים נובעת, אף היא, מהדוקטרינה הידועה לשמצה בדבר ה-"יהיה בסדר". הרי, הנהגת התנועה הקיבוצית דחפה - מתוך תמימות ואופטימיות מופרזת ונאיביות - את הקיבוצים להסכים ל'"הסדרי הקיבוצים", שהתבססו על דחיית ההפרשה הפנסיונית לחברי קיבוץ לאחר תשלום החוב, כולל הריבית, למערכת הבנקאית. גם שם אמרו לנו "התשלומים פרוסים עד 2013". לכך בוודאי התכוון המשורר בדבריו "דחייה חונקת".

 

כלל גדול אמור להישמר מאז  על ידי הקיבוצים: לא עוד הסתבכות בנוסח זו שהובילה למשבר הסדרי הקיבוצים.

 

והרי, מהלך שיוך הדירות המלא כרוך בעלויות כספיות אסטרונומיות. זהו קרחון אדיר של עלויות כספיות המוטל על כתפי הקהילה הקיבוצית. חלק מקרחון העלויות הכספיות גלוי לעין. אלו הם, למשל, דמי החכירה המהוונים בסכומים אגדיים (עשרות מיליוני ₪ עבור קיבולת הבניה המותרת לפי תמ"א 35 בקיבוצים, שאינם נמנים על קיבוצי הביקוש המובהק). זהו גם דינם של תשלומי המס: מס ערך מוסף, מס שבח, מס רכישה, היטל השבחה.

 

אולם, מעבר לעלויות הגלויות, אלו שהן מעל המים, מסתתר בתוך מהלך שיוך הדירות קרחון ענק, שקט, של עלויות כספיות, לדוגמה, בשנת 2014 קבעה, לפתע פתאום, רשות מקרקעי ישראל כי תשלום חלף היטל ההשבחה, המוטל על רשות מקרקעי ישראל לטובת המועצה האזורית (12% מתקבולי רשות מקרקעי ישראל עבור העסקה), יגולגל על כתפי הקיבוץ, בנוסף לכל התשלומים של החלטה 1155.

 

עצם העובדה כי כל חבר שנקלט בקיבוץ שמימש את החלטה 751, לאחר המועד הקובע נדרש לשלם את מלוא ערך הקרקע (91% מערך הקרקע בכפוף להנחות אזורי עדיפות לאומית), וזאת בנוסף למס רכישה ולכל תשלום עבור רכיבי פיתוח ותשתיות פיזיות וציבוריות, היא בבחינת חומר ריסוס קטלני לניצני הצמיחה הטבעית, האורגנית, של הקהילה הקיבוצית.

 

בהחלטה 1155, כל חבר שנקלט לאחר מיצוי המכסה המוטבת (אשר נגזרת מנוסחה שרירותית ומקרית וממועד שרירותי ומקרי (מספר הנחלות המאוישות ב-27 במרץ 2007, או תקן נחלות מאושר-הנמוך ביניהם כפול 21/3), יידרש לשלם, שוב, את מלוא ערך הקרקע לפי שומה פרטנית (בנוסף לכל יתר התשלומים).

 

המשמעות היא אחת ויחידה: ברוב רובם של המקרים - בין במוקדם ובין במאוחר - הנקלטים לחברות בקיבוצים לא יהיו דור ההמשך של הקהילה הקיבוצית. הרי בתו של הרפתן או הגננת או רכז הנוי או מנהלת החשבונות או מנהל הלול בקיבוץ, באופן טיפוסי, לא יוכלו לשאת בתשלום העלות הכספית הכבדה, המצטברת, של רכישת מגרש תמורת 91% מערך הקרקע (לפי שומה פרטנית ובכפוף להנחות אזורי עדיפות לאומית), ובתוספת עלויות הפיתוח והתשתיות הפיזיות והציבוריות והמיסים עבור העסקה, וההשתתפות בהון האגודה. רוב המשפחות בקיבוצים התברכו בשלושה ואף בארבעה ילדים. החינוך והאוריינטציה הפדגוגית הקיבוצית לא היה - וטוב שכך - מוכוון-מטרה לכסף. רוב בני ובנות המשקים נמנים על המעמד העובד, העמל, הוא מעמד הביניים הישראלי, אין ברשותם סכומים כספיים כאלה.

 

במילים אחרות - ובאופן שהוא אירוניה היסטורית - הדור החדש של הנקלטים לחברות בקיבוצים באזורי הביקוש יהיו, אכן, "מיליונרים על שפת הבריכה" כביטויו האומלל והנבזי של המנוח מנחם בגין ז"ל.

 

הטעם השני, נטילת חברי הקיבוץ כבני ערובה על ידי רשות מקרקעי ישראל לסחיטות וויתורים: שימושים בלתי מוסדרים ("חורגים") ומבני ציבור

 

זו הייתה תמימות ילדותית ונאיביות של אנשים, שאין להם כל מושג על 'שיטות העבודה" של רשות מקרקעי ישראל לחשוב ולהאמין כי, אכן, באזורי ביקוש רשות מקרקעי ישראל תשתף פעולה בהקניית זכויות קנייניות לחברי קיבוץ על דירות המגורים, מבלי שהיא תנסה לסחוט ויתורים מצד הקיבוץ.

 

הרשות היא גוף המשלב רשעות ביורוקרטית עם חוסר יכולת ביצועית משוועת. ההתמקדות בחוסר היכולת הביצועית המשוועת של הרשות - שמה יצא למרחוק - מציירת את הבעיה של שיוך הדירות המלא בתור הליך "ממושך", "מסובך", "מתסכל" וכיוצא בזה. כל אלו הם תיאורים נכונים ומדויקים של המציאות. אולם, תמונת הדברים היא קשה בהרבה. היא נובעת מהרשעות הביורוקרטית של הרשות.

 

הרשעות הביורוקרטית של הרשות באה לידי ביטוי בגיבוש כללים, אשר מטרתם ניצול הרצון העז, התמים, של הקיבוצים להעניק הטבה לחברים (וכמוסבר, שיוך הדירות המלא הוא אחד הדרכים - לאו דווקא האפקטיבית - להגשמת יעד זה), כדי לסחוט מהקיבוצים ויתורים אסטרטגיים. ויתורים אסטרטגיים אלו הם בעלי משמעות עצומה לטווח הבינוני והארוך, היות וחברי הקיבוצים הוכנסו, בריצת אמוק, לתוך ה-Corrales (מכלאות הבקר במשחטה), וראייתם היא לטווח הזמן הקצר והמידי, הרי שהרשות מנצלת זאת עד תום.

 

להלן, ארבע דוגמאות להמחשת האסטרטגיה המרושעת הזאת של הרשות, זאת אומרת - ניצול הכמיהה העזה של חברי קיבוצים לזכות קניינית בדירת מגורים, כאמצעי ומנוף לסחיטת ויתורים בהיקפי עתק (כולל שווי כספי אדיר) -

 

דוגמה אחת,      שימושים בלתי מוסדרים ("שימושים חורגים") - הרשות פעלה לקבלת החלטת מועצה (החלטה 1155) על פיה תנאי מוקדם לשיוך המלא (הקנייני) של הדירות לחברים הוא הסדרה ותשלום של הקיבוץ עבור מכלול השימושים בקרקע השנויים במחלוקת עם הרשות.. אין כל קשר ענייני בין שתי הסוגיות, ויש כאן הפעלת כוח טהורה מצד הרשות מתוך ידיעה כי חברי הקיבוץ מעוניינים להבהיר את זכותם בדירת המגורים.

 

יש להבין כי סוגית השימושים המותרים בקרקע מבחינת הרשות שנויה במחלוקת עמוקה בין הקיבוצים לבין הרשות מזה שנים רבות. יסוד המחלוקת- שינוי מהותי שביצעה הרשות בתאי חוזה החכירה לדורות והתעלמות מן ההגדרה המאפשרת לקיבוץ לתת שירות (לכל) אדם (בודד) בהיקף כספי שנתי המגיע לכדי 100,000 ₪ בשנה ואף כפול מכך. קבלה גורפת של העמדה הדרקונית של הרשות פירושה, במקרים רבים, נטל כספי אדיר על כתפי הקהילה הקיבוצית. כך, למשל כל מבנה המשרת גם אנשים שאינם חברי קיבוץ (דוגמת כל-בו או תחנת דלק המשרתת אנשים חיצוניים, גן ילדים ובו ילדים מיישובי הסביבה או בית אבות המקבל גם מבוגרים מכלל המגזרים), עלול ליפול להגדרה של "שימוש חורג" תוך דרישות תשלום כספיות נכבדות. כל הסבה או התאמה של מבנה משק ישן וסגור בקיבוץ (למשל, לפעילות סדנה תיירותית, פאב אזורי, מועדון שירה בציבור או מועדון ריקודים, תעסוקה זעירה, מסעדה כפרית) מהווה "שימוש חורג".

 

                        יש לומר לחברי הקיבוצים את האמת: הצבת התנאי בדבר הסדרה בתשלום של כלל ה"שימושים החורגים", לפי פרשנות רשות מקרקעי ישראל, בשטח הקיבוץ, כפי שנקבע בהחלטה 1155, הוא - בפשטות תנאי קשה עבירות ברוב הקיבוצים בישראל, בוודאי באזורי הביקוש.

 

דוגמה שניה,      מבני ציבור - הישובים הכפריים-חקלאים בישראל, המשק המשפחתי (מושבי עובדים, כפרים שיתופיים) והמשק השיתופי (קיבוצים, מושבים שיתופיים), הקימו ובנו בזיעת אפם, על חשבונם, מאז היווסדם, מבני ציבור בישוב הכפרי. מבני ציבור אלו - מבני חינוך, מבני תרבות, מבנה חדר האוכל, המזכירות, מועדון, בית העלמין וכיוצא באלה - הם נכסי צאן ברזל של האגודה השיתופית, הקיבוץ.

 

                        המדינה, באמצעות רשות מקרקעי ישראל, לוטשת עיניים ל-מבני ציבור אלו. היא מבקשת להפקיע אותם מהאגודה השיתופית (כמו מושב העובדים או הקיבוץ); אלא, שהפקעת רכוש זה עולה כסף רב. רשות מקרקעי ישראל מעוניינת לחמוק מתשלום פיצוי זה. כיצד עושים זאת? רשות מקרקעי ישראל פיתחה טכניקה "מקורית", לעת הזאת, במשק המשפחתי, ועל פיה אם החוכר בתנאי נחלה, בעל המשק במושב העובדים (או הכפר השיתופי) מבקש לקבל חוזה חכירה לדורות (יישום החלטה 1155 במשק המשפחתי), הרי שכעת צצה לה התנאה על פיה מבני הציבור לא ייכללו עוד בחוזה החכירה לדורות של מושב העובדים או הכפר השיתופי.

 

                        הכוונה של רשות מקרקעי ישראל היא מוצהרת וגלויה - תנאי מקדמי להסדרת הזכויות בנחלה במושב העובדים ובכפר השיתופי (יישום החלטה 1155) ובקרוב צפוי שיחלחל גם לקיבוצים, הוא ויתור והפקעה ללא תמורה על כלל מבני הציבור, תהא הגדרתם אשר תהא ביישוב הכפרי, ורישום הזכויות בהם על שם גוף סטטוטורי, דוגמת מועצה אזורית. אין לתת יד להפקעת מבני ציבור בעקיפין, וללא תמורה.

 

                        בקיבוצים, הדברים נאמרים, בשלב זה, במחשכים: אולם רוח הדברים של שיוך הדירות המלא, הקנייני, לפי החלטה 1155 ונוהלי רשות מקרקעי ישראל מובילים לכיוון הרה-אסון זה.

 

דוגמה שלישית, גביית כספים עבור מגורים זמניים - אחד ממאפייני היסוד של הקהילה הקיבוצית הוא היותה קהילה רב-דורית ופתוחה. הקהילה הקיבוצית כללה, מאז ומתמיד, לצד חברי הקיבוץ, גם שורה ארוכה של אוכלוסיות, דוגמת בני ובנות הקיבוץ במסלולי קליטה; הורי חברים; חיילים, ש"ש, במב"ח וסטודנטים בני הקיבוץ, צעירים במסלולים ייעודיים: נעל"ה נוער ללא הורים ממדינו חבר העמים לשעבר, חיילים בודדים, תל"מ לצעירים יוצאי אתיופיה, גרעיני צב"ר לצעירים יהודים מארצות שונות המשרתים בצה"ל, מכינה קדם צבאית, נותני שירותים המהווים חלק מהקהילה הקיבוצית כגון: חינוך, בריאות, רווחה, אנשי מערכת הביטחון והמודיעין המשולבים בקהילה הקיבוצית וכיוצא בזה. אוכלוסיות אלו, אשר הן  עצמן אינן נימנות על חברי קיבוץ, התגוררו בדירות בקיבוץ בהתאם לחוזה החכירה לדורות של הקיבוץ. מציאות זו נגזרת לא פעם מן הפריסה הגיאוגרפית של הקיבוצים. אוכלוסיות אלו הן חלק אינטגרלי מההוויה ומהקיום הקיבוציים. כעת, בהזדמנות החגיגית של שיוך הדירות המלא לפי החלטה 1155, מבקשת הרשות - בעקיפין ובדרכי עורמה, להשתלט על מגזר זה של הקהילה הקיבוצית ולדרוש עבור השימוש בדירות אלו - דיור זמני שנבנה ממקורות הקיבוץ - כספים ("דמי שימוש חורגים'" כאילו מדובר היה בפרויקט נדל"ן (5% מערך הקרקע מדי שנה!).

 

                        הטלת תשלום כספי על מכלול יחידות הדיור הזמניות בקיבוץ, כתנאי לשיוך הדירות המלא ("הקנייני") מעוגנת בהחלטה 1155 של מועצת מקרקעי ישראל. המשמעות המעשית של גזירה זו היא הטלת תשלום נכבד, מדי שנה בשנה, על כתפי כלל חברי הקהילה הקיבוצית. תשלום זה הוא תשלום סמוי, נטל מכביד, על כל חבר וחבר בקיבוץ.

 

דוגמה רביעית, ניסוח חוזי חכירה חדשים, עתירי שחיקת תנאים, אשר יחליפו את חוזי החכירה הקיימים מראשית שנות ה 90'. דרישה זו, מצד הרשות, צפויה אגב פיצול חוזה החכירה בין השטח למגורים (המשויך לחברים ולא עוד לאגודה) לבין שאר משבצת הקיבוץ. דרישה זו תהיה הבקעה היסטורית של חומת חוזי החכירה הקיימים.

 

 כל הדוגמאות הללו, מבחר - משורה ארוכה של דוגמאות, ממחישות את התפיסה המעוותת שפיתחה הרשות לאחר שהיא זיהתה את התאווה של אותם חברי קיבוץ לעגל הזהב החדש: שיוך הדירות המלא. היא החליטה לנצל תאווה זו כדי לסחוט עוד ועוד ויתורים - בעלי משמעות כספית ואסטרטגית ראשונה במעלה - על חשבון חברי הקיבוצים.

 

הגיעה השעה לומר את האמת: החלטה 1155 היא, במרבית הקיבוצים בישראל, חלום באספמיא. היא אינה ישימה. היא איום חמור  על הקהילה הקיבוצית ועל יציבותה הכלכלית. משפט זה נאמר עוד בסוף שנת 2003  עם הולדת החלטה 979. כוחו יפה כבר 11 שנה וככל הנראה יהיה יפה לעוד כמה שנים. כמו כמעט בכל סוגיה יהיו חריגים, עד כמה עשרות ישובים, ברובם יישובי קו עימות או אזורים בעדיפות עליונה, אשר הערך הנמוך עד אפסי של קרקעותיהם יעודד אותם בעיקר מבחינה כספית לבצע שיוך כזה.

 

מעבר לכך, ובעיקר - מתן זכות מגורים אישית מוכרת ומוגנת לחבר הקיבוץ, וזכות כספית ביחס לדירת המגורים - אינה חייבת לעבור דרך התפיסה הנדל"נית העומדת ביסוד החלטה 1155. יש דרך אחרת. זו הדרך האמצעית, בה חבר קיבוץ (או יורשיו) יקבל סכום כספי ידוע ומוגדר עבור פדיון זכות המגורים בדירת החבר.

 

הרשות נטלה לעצמה חירות, באופן שגוי, במסגרת מימוש החלטת שיוך הדירות מס' 1155, לקבוע מיהו חבר קיבוץ אשר ייחשב כחבר מן המניין ומי לא ייחשב ככזה. תופעה פסולה זו משקפת רעה חולה בכל מהלך שיוך הדירות המלא, הן בהחלטה 751 והן בהחלטה 1155, והיא העמקת השליטה והמעורבות של הרשות ב'שטח המחנה" בקיבוץ.

 

יש להרחיב נושא זה, האמור לפעול כנגד מהלך שיוך הדירות המלא:

 

הטעם השלישי, העמקת השליטה והמעורבות של רשות מקרקעי ישראל על "שטח המחנה" בקיבוץ  

 

מטרה מרכזית של הקהילה הקיבוצית היא שמירת החירות והאוטונומיה של חברי הקיבוץ מפני גופים חיצוניים. בראשית הדברים, הקיבוץ היה קהילה חופשית של אנשים, אשר ניהלה את ענייניה הפנימיים - בכפוף לחוק - באמצעות דמוקרטיה השתתפותית ישירה.

ברבות הימים הלך והסתבך המבנה הקיבוצי, וגופים חיצוניים החלו להגביר את השליטה והמעורבות שלהם בחיי הקיבוץ. שליטה ומעורבות זו על חיי הקהילה הקיבוצית וחברי הקיבוץ לא באה מתוך כוונות זדון או כוונה רעה; אולם, פעמים, מעשים שתחילתם כוונות טובות, סופם גהינום ביורוקרטי.

 

בעשר השנים האחרונות פועלת המערכת הקיבוצית לניקוי האורוות ולהסרת החסמים. המטרה היא להוציא את הגופים הביורוקרטיים החיצוניים - המכבידים על חיי החברים - מתוך הקיבוץ. שלוש מערכות עיקריות זוהו כמערכות מיותרות, מטען עודף, המעיקות על חיי הקיבוץ וחבר הקיבוץ. האחת, המערכת הבנקאית; השנייה, הסוכנות היהודית לא"י; השלישית, רשות מקרקעי ישראל (בעבר, מנהל מקרקעי ישראל).

 

המטרה המבנית, האסטרטגית, של הקהילה הקיבוצית הייתה אמורה להישמר ולהתבצע: לסלק את המערכות הביורוקרטיות הללו משטח הקיבוץ. לכן, הקיבוצים פעלו במרץ להוצאת המערכת הבנקאית מ"שטח המחנה" (כולל מחיקת השעבודים); לכן, הקיבוצים פעלו להשתחרר מהלפיתה - חסם מרכזי - בדמות הסוכנות היהודית לא"י (ה"הסכם המשולש", אשר כבל ארבעים ואחד קיבוצים). הוצאת המנהל (בשמו המודרני ה"מטוהר", רשות מקרקעי ישראל) מ"שטח המחנה" היא רכיב אסטרטגי במאמץ כולל זה להשיב את הקיבוץ לחברי הקיבוץ ולשמר את האוטונומיה הקיבוצית.

 

מבחינה זו, המאמץ המרכזי של התנועה הקיבוצית להוצאת המנהל מ"שטח המחנה" - אשר הצטמצם ליעד ריאלי וצנוע יותר של הוצאת המנהל מהשטח המיועד למגורים ב'שטח המחנה' בקיבוץ - הוא מהלך מבורך.

הרעיון הוא להעניק לקיבוץ חירות תכנונית וקניינית, בכפוף לכל הוראות החוק (כולל תכניות המתאר התקפות) בתוך השטח המיועד למגורים ב"שטח המחנה'. התוצאה של מהלך זה - אם הוא יצלח - הינה שמירת האוטונומיה הקיבוצית בתוך חלק מ'שטח המחנה". חברי הקיבוץ ריבוניים לנהל את עצמם; הם אינם זקוקים לפקידי המנהל (הרשות) או לפקידי הבנקים או לפקידי הסוכנות היהודית לא"י. ילכו, אלו וידאגו לתנאי השכר המופלגים שלהם ולפנסיות השמנות שלהם, ויותירו את חברי הקיבוץ לנפשם. זו האמנציפציה של חברי הקהילה הקיבוצית.

 

והנה, המהלך של שיוך הדירות המלא (הקנייני) כרוך - מעשה שטן - בהעמקת השליטה והמעורבות של הרשות ב"שטח המחנה" של הקיבוץ. הרשות נהפכת, במסגרת החלטה 1155, לסוג של מפקח-על, קומיסר, על האסיפה הכללית של חברי הקיבוץ: הרשות קובעת את עלות המגורים. הרשות קובעת מי ייחשב החבר קיבוץ לצורך המהלך של שיוך הדירות. הרשות היא בעלת עמדה מרכזית באשר לקשר בין הזכות בבית המגורים לבין החברות בקיבוץ. הרשות דורשת מהקיבוץ התחייבות לא לבנות יחידות דיור בהיקף מסוים. בקיצור, הרשות - היא ופקידיה, ושמאיה ויועציה המשפטיים - נכנסים לחצר הקיבוץ בעד כל חור, כל חריץ וכל סדק.

 

החדירה, ההשתלטות, של הרשות על שטח המחנה בקיבוץ נעשית טיפין-טיפין, בנופת צופים ובחלקלקות לשון. אין בכל אמצעי הסוואה אלו כדי לחפות על האמת: מהלך שיוך הדירות מפקיע, למעשה, את השליטה על חטיבות נכבדות מתוך "שטח המחנה" בקיבוץ, מידי חברי הקיבוץ. הוא מקטין ומצמצם את החירות הקניינית והתכנונית של הקיבוץ.

 

לכן, יש לשאוף להגשמת היעד של חיזוק הביטחון הסוציאלי, האישי והכלכלי של החבר בקיבוץ, בד בבד עם הגנת האוטונומיה הקיבוצית. האמצעי להגשמת יעד זה הוא המודל של הקצאה ופדיון זכות מגורים, בשווי הכספי של המחוברים (והתשתיות) בבית החבר, ללא יחוס שווי כלשהוא לנדל"ן עצמו (הקרקע ו-עליית ערך הקרקע). מהלך זה משתלב היטב עם הוצאתה וסילוקה של הרשות מ"שטח המחנה" (או לפחות, מהשטח בעל הייעוד למגורים ).

 

אלו, אם כן, הם הטעמים - הפנימיים והחיצוניים - אשר הובילו, לאחר ניתוח מפוכח ומסודר של נתוני המציאות, להעדפת הפתרון של ההקצאה ופדיון זכות המגורים האישית בקיבוץ על פני מהלך שיוך הדירות המלא.

 

השאלה שנשאלת הינה, האם מהלך זה מגשים, באופן מלא, את התכלית של העמדת חבר הקיבוץ, כאדם ריבוני ועצמאי, במרכז העשייה הקיבוצית, תוך חיזוק הבטחון האישי, הסוציאלי והכלכלי של החבר.

 

מהלך ההקצאה והפדיון של זכות המגורים - נדבך בהגשמת המטרה של חיזוק הבטחון האישי, הסוציאלי והכלכלי של החבר

 

ב"שורה התחתונה" הפתרון המתואר כאן מבוסס על קיום זכות כספית מוגדרת של החבר כלפי הקיבוץ בכל הנוגע לרכיב המגורים. זכות זו נגזרת משווי המחוברים, הפיתוח והתשתיות הפיזיות. היא אינה קשורה לערך הקרקע או לשווי הנדל"ן, ולכן היא אינה תלויה במיקום הגאוגרפי של הקיבוץ.

 

תכף ומיד קמות ועולות שתי קושיות: הקושיה האחת, האם ניתן להשוות את הזכות הכספית המוגדרת, פרי פדיון זכות המגורים, לרכוש כמו זכות קרקע (שיוך דירות מלא) וכיצד ניתן לשמור על עצמאותה ואי תלותה של הזכות בגורמים פנים-קיבוציים; הקושיה השנייה, האם ההסדר של הקצאה ופדיון זכות המגורים ממצה, כשלעצמו, את התכלית של חיזוק הבטחון האישי, הסוציאלי והכלכלי של החבר.

 

שתי הקושיות הללו הן כבדות משקל, ואשיב לגוף הדברים -

 

הקושיה הראשונה - המטרה של העתקת עושר מהקיבוץ לחבר הקיבוץ יכולה להתממש באמצעות העברת זכות בקרקע (בכפוף להחלטות מועצת מקרקעי ישראל) או באמצעות העברת זכות כספית, היינו - יצירת חיוב כספי מוגדר של הקיבוץ כלפי החבר. במקרה הראשון, החבר הוא בעל זכות (מוגבלת) בקרקע. במקרה השני, החבר הוא בעל זכות כספית, הוא נושה של הקיבוץ.

 

על מנת לבחון מהי הדרך האפקטיבית ביותר להעברת עושר מהקיבוץ לחבר הקיבוץ, הבה נתבונן בגוף הכלכלי והעסקי שהוא בעל הנכסים הכספיים הרבים ביותר בישראל. גוף זה הוא הבנק. עיון בנכסי הבנק מלמד כי נכס זה מורכב מחובות שאנשים חייבים לבנק. הבנק אינו מעונין בקרקע. הבנק אינו מעונין במניות. הבנק מעונין להיות נושה. הבנק מבין כי הנכס הכלכלי הטוב ביותר שיש לו, לאדם, הוא בעלות על חוב. זהו בדיוק ההסדר של ההקצאה ופדיון זכות המגורים האישית בקיבוץ. הנכס של החבר הקיבוץ (או יורשי החבר לאחר מותו), הוא החוב של הקיבוץ כלפיו. ישנם יחסים של חייב ונושה. הקיבוץ חייב כספים לחבר בקרות אירוע מסוים: עזיבה או מוות.

 

ישנה חשיבות רבה בביצור ועיגון זכות זו של החבר. יש חשיבות בהגנת עצמאות הזכות הכספית של החבר ושמירת אי תלותה. לכן, יש לקבוע את עקרונות ההסדר המוצע כאן, ואת הפרטים המהותיים בו, בתקנון היסוד של הקיבוץ. עיגון ההסדר בתקנון היסוד של הקיבוץ מבטיח הגנה מוצקה של קווי המתאר בהסדר מפני התערבות שרירותית מצד גופי ביצוע בקיבוץ.

 

מעל ומעבר לשאלה האם נכס שהוא זכות כספית מוגדרת שקול אם לאו לנכס שהוא קרקע, קמה ועולה השאלה הרחבה יותר - האם מבחינת האינטרס הרחב של החבר, פתרון זה, הקצאה ופדיון של זכות המגורים האישית בדירת הקבע, מחזק את מעמדו או מחליש אותו לעומת מהלך של שיוך הדירות המלא. הניתוח המפורט שנעשה עד כה, מלמד כי בראיה הרחבה  - ולא הצרה, הטכנית - של המציאות, מצבו של החבר במתווה זה עדיף, בדרך כלל, על מצבו במסלול של שיוך הדירות המלא. כך, למשל, מה טעם יש במהלך שיוך דירות מלא, אם הקיבוץ אינו מסוגל לקלוט את בני ובנות המשק? מה בצע לו, לחבר הקיבוץ, בשיוך הדירה, כאשר המחיר הוא מחיר נורא של הדרת והוצאת בני הקיבוץ מהקיבוץ? מה טעם יש בשיוך דירות מלא, אשר כרוך בקריסה כלכלית של הקהילה הקיבוצית? ומי לידינו יתקע כף כי הרשות לא תשנה את דעתה ותשנה ותשחק את החלטותיה וזכויות שונות שהעניקה לחבר בדיוק כמו שהיא עושה בחוזה הקיים של החכירה לדורות. ומי יודע מתי, אם בכלל, ישונו סדרי רישום הזכויות במינהל לרישום אוכלוסין (טאבו) וחברים ותיקים ולא כל כך ותיקים יזכו לראות שהדירה שרכשו אכן התממשה כחוק רק אם נרשמה בטאבו.

 

המסקנה היא כי במקרים רבים מאוד - איני קובע, בצורה מוחלטת, בכל המקרים - מצבו של חבר הקיבוץ (אני מדגיש, החבר, ולא הקיבוץ), משתפר דווקא במסלול של הקצאה ופדיון זכות המגורים, ולא במסלול של שיוך הדירות המלא.

 

מסלול שיוך הדירות המלא התבסס על כך שלצד שיוך הדירות המלא, יוכלו בני דור ההמשך, סם החיים של הקהילה הקיבוצית, להיקלט לקיבוץ, בין במסלול ללא שיוך דירות מלא ובין במסלול של הקצאת מגרש במחיר סביר. מסתבר, כי אופציות אלו נחסמו - כדין או שלא כדין - על ידי הרשות. זו נקודה קריטית ורבת משמעות, ויש לתת עליה את הדעת.

 

לגבי הקושיה השנייה, היינו - האם ההסדר המוצע כאן למעלה ממצה את התכלית של חיזוק הבטחון האישי, הסוציאלי והכלכלי של החבר - יש להשיב כך -

 

ההסדר של פדיון זכות המגורים לחבר, בגובה ההשקעות בדירה (כולל פדיון שווי המחוברים ורכיבי הפיתוח והתשתיות), הוא רכיב (מרכזי) אחד, מבין מערך צעדים דרושים לחיזוק הבטחון האישי, הסוציאלי והכלכלי של החבר. צעד משלים, הכרחי, נוסף, הוא פדיון זכויות הוותק של חבר הקיבוץ בסכום כספי קצוב (לדוגמה, קביעת ערך כספי לכל שנת ותק), ותשלום סכום זה בעדיפות על פני כל חלוקת עודפים לחברי הקיבוץ. מן הראוי כי בתוך ההסדר (המשלים) של פדיון זכויות ותק - זכות כספית העוברת ליורשי החבר (אם היא טרם נפדתה בחיי החבר) - תינתן עדיפות לחברים הגמלאים הנמצאים בין החיים כדי להגדיל את סכום הגמלה הפנסיונית.

 

חשוב ביותר לעשות שימוש מושכל ואינטנסיבי בכלי החוקתי המשפטי המגן על החבר מפני שרירות שלטונית אפשרית של ממלאי תפקיד בקיבוץ. זהו תקנון היסוד של הקיבוץ. תקנון היסוד הוא החוקה של הקיבוץ. תפקיד החוקה הוא להגן על האדם, חבר הקיבוץ, מפני רוחות ארעיות, מנשבות, של ממלאי תפקיד בקיבוץ. זו המשמעות הרעיונית העמוקה של העמדת החבר, כאדם, במוקד העשייה הקיבוצית.

 

כוחו של הטיעון המפורט ברשימה זו יפה בקיבוצים הנמצאים באזורי הביקוש. הוא הולך ונחלש ביישובי קו העימות בהם שווי הקרקע הוא - בינתיים - אפס. בישובים אלו, יישובי קו העימות (ואפשר, אף קיבוצי אזורי עדיפות לאומית א'), הכף נוטה, במידה מסוימת, כלכלית בעיקרה, לעבר מהלך שיוך הדירות המלא. גם שם, מי יודע עד מתי ישררו תנאי שווי קרקע אפס. (ככותב החלטת הממשלה מיום 17.05.2000 אני יודע כי תנאים אלה היו מיועדים להימשך עד אותו יום כעבור שלוש שנים בלבד !). ומי יודע מתי תחליט הרשות לבוא חשבון עם אותם ישובים ולמצוא דרך להטיל עליהם חובות אחרים, בגנות כל ההטבות שקיבלו. אולם, פרט לקבוצה מוגדרת זו - ובדרך כלל בחלק ניכר מהקיבוצים הללו כבר שויכו הדירות לחברים במסלול החלטה 751 - מערך הטיעונים, שפורט למעלה, מטה את הכף לטובת הסדר מאוזן.

 

הביא לדפוס: בארי הולצמן