עמק חרוד - צילום אסף סלומון
En-Harod-2013_012
מעיין חרוד - 1923
עין חרוד ליד המעיין
אדמות עין חרוד טרם יישובן
ריקור 2006
מחנה אוהלים - עין חרוד
עין חרוד איחוד מבט מהגבעה
בית חולים בעין חרוד - 1926
333cd176959711e2829522000a1fa769_7
העמק הוא חלום
En-Harod-2013_03
עמק חרוד - צילום אסף סלומון
En-Harod-2013_01
עין חרוד בשנות ה 30
ריקור - מבט אלכסוני
החברה טובלים - 1924
חדר האוכל
מחנה אוהלים - עין חרוד
אמא אדמה
עין חרוד איחוד - היום
ביצות בעמק
6ea08de8302f11e290cd22000a1f90d7_7
fde3141a959411e28a2e22000a1fbc67_7
עין חרוד - 1937
האם גורשו ערביי עמק חרוד מאדמתם?
האם גורשו ערביי עמק חרוד מאדמתם בשנת 1934 – 1948?
מקורות http://www.wordfromjerusalem.com/wp-content/uploads/2008/11/the-case-for-israel-appendix2.pdf מחקרו של משה אומן על הבעלות של קרקעות בארץ ישראל משנת 1884

http://www.palestineremembered.com/BaysanTownsSnapshot.html?printVersion=truevt האתר לתיעוד הכפרים בארץ ישראל מ 1934 ועד היום לפי מקורות פלסטיניים

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=129494 ספרו של שרגא בירן על קנין האדמות בקיבוצים
http://www.kibutz-poalim.co.il/product?c0=41970 ספרה של גון פיטרס "מאז ומקדם" על בעיית הפליטים

עדויות של עזריה אלון ויוסף דגן מבית השיטה ועדות דור סיני מעין חרוד מפי יוסף דגן
יוסף נולד בפולין בשנת 1917 להוריו- ציפורה ויעקב הוברמן. המשפחה התפרנסה מעבודת האב ככורך ומדפיס. בחורף 1924 בהיות יוסף בן שבע, עלתה משפחתו ארצה והתגוררה בחיפה בעיר התחתית ברחוב יפו.
עד קום המדינה עסק יוסף ברכישת קרקעותיה של בית השיטה מערביי מרסס ויובלה. יוסף היה דובר ערבית ויודע את מנהגי הערבים.
אחרי קום המדינה גויס יוסף ע"י הקיבוץ המאוחד לעבודה במנהל מקרקעי ישראל באזור הצפון, התמיד בעבודתו זו שנים רבות כמנהל מחוז צפון במנהל. יוסף היה מעורה בהווי החיים של ערביי הצפון, הוא הכר אישית מוכתרים ערביים בכפרים ומשפחות רבות.
במשך השנים, תוך עבודתו במנהל מקרקעי ישראל, ריכז בבית את ועדת חגים, היה חבר בוועדות שונות ותמיד "היה בעניינים". בשנים האחרונות ליווה והתעניין יוסף בנושא הקמת מפעל תעשייתי נוסף בבית השיטה, כאשר נושא עבודת המבוגרים היה בראש מעיניו. והיה שמח וגאה על היותו סב לנכדה.
יוסף נפטר בטרם עת בתאונת דרכים יחד עם חברינו דרור טל ומנחם אורן, בדרכם לבית השיטה.

גאולת קרקעות מרסס, מפיו של יוסף דגן
בשנים 1940-41 התחיל המשק לקבל את אדמות רוקח במרסס. אדמות אלה נרכשו ע"י חברת הפרדסנים במטרה להקים על שטחם כפר מעולי בסרביה, שרפתותיו יספקו זבל לפרדסי יהודה. 4,000 דונם השתרעו ברצועות צרות וארוכות לאורך 1/4 – 1.5 ק"מ, כשרוחב הרצועה הגיע לעיתים כדי 4-3 מטר. החברה רכשה קרקע זו רק מאלה שהיו מוכנים למכור. באופן זה נוצר מרבד שטחים שהשכנים הערבים גבלו לאורך הרצועה משני צידיה. השטחים לא קיבלו עיבוד תקין, רק לעיתים רחוקות היו מעובדות פוליטית על מנת לשמור על הזכות לקרקע. השגות הגבול המרובות לא הוסדרו כלל. וכתוצאה מכך החליטה המחלקה להתיישבות למסור את האדמות לקק"ל ולבית השיטה.סוכם שאני אקבל את הקרקע מטעם קק"ל ובשם המשק.
משיגי הגבול מהכפר טענו טענות לאריסות מצדם וזכות על השטחים דבר שהיה מלווה במספר ניכר של קטטות ובמשפטים. הפלח הערבי באזור השחון והמעורער הזה היה נוהג לחדור בתלמים לפני החריש לשדה שכנו, ואם נתפס היה מחזיר את החלקה. פיקוח החברה היה חלש ושטחים רבים היו בעובדה בידי השכנים. שיטתנו ברכישת השטחים הייתה: טיפוח יחסי שכנות, הסדר עם הנוטים להסדר. ומשפטים נגד הנוכלים. היו שעיבדו שנים רבות את השטחים שלנו ושוב אי אפשר היה להוציא אותם מידיהם. נציג החברה, חוט, ואבו ג'זל ממסחה היו "מפקחים על הגבולות" והגבולות הלכו והצטמצמו.
שבט הסג'ר, נוודים שישבו בע'ור בעמק בית שאן והיו עולים על שלף ועל שדות זרועים, השתלטו ביובלה על שטחי הקרקע. שייחים שלהם שיחדו את חלוסי-תיירי , קצין המחוז של בית שאן, וזה פסק- שמי שיש לו שטח גדול עם מספר נפשות קטן יקבל 5 לא"י, ומי שיש לו שטח קטן למספר אנשים גדול יקבל 1 לא"י.
לאט לאט ע"י מדידה ועיבוד קידמנו את רכישת השטחים האבודים. כל שנה ניסו ערבים מחדש להשיג גבול, בייחוד בשטחי הכרוב. קטטות ומשפטים היו מעשי יום-יום. כאשר נוכחנו שהמשפטים אינם מקדמים אותנו, השתמשנו בטרקטורים: כל פעם שעלו על שדותינו, הפכנו להם את הזרוע. זהו פשע פלילי שעלולים לקבל עליו 7 שנות מאסר, אבל בקיבוץ לא ידעו את מי לתבוע אישית למשפט.
באחד המקרים נתבעתי אני, כמוכתר, התובע שכר עדים בכסף, שילם להם ארוחת צהריים בבית שאן ושאר הוצאות. אולם המשפט נפסל, כי לא דייק ברישום שם משפחתי.
במשך הזמן מונו שומרי שדות, ביניהם אמיצים יותר או פחות, היו סיורי נוטרים בשטחים. באביב היו הערבים מעלים עדריהם לשדותינו, ואז היינו יוצאים לקראתם מהמשק עם מקלות וסכינים. כתוצאה מתגרות אלה מתהלכים היום בתוכנו חברים אחדים "מצוירים" בצלקות זכר לאותם מפגשים.
היו גם מקרים פיקנטיים. ברשות המוכתר שלנו היה סוס, בעל עין אחת, ציקלופ שמו והוא היה קל רגליים.
באחד הימים ישבו הפלחים על שקי התבואה בגמר יום עבודה ארוך בקציר, וחיכו לאוטו שיביאם הביתה. ואז בבת אחת הותקפנו על ידי 60-50 ערבים כשעל כתפיהם מעדרים ארוכי ידית. ראינו צללים מתקרבים ושמענו צעקות: "הנה הם, נשמיד אותם". שמועה הייתה ששני צעירים שלהם נתפסו ע"י הנוטרים ונהרגו במשק. דרשתי כמוכתר משא ומתן, וכן תבעתי שיביאו לי סוס. יחד עם זה הזמנתי אותם אלינו שייווכחו במו עיניהם מה שלום הילדים. תוך כדי דין ודברים זה, נראה אור המכונית שהגיע, שניים מהם הסענו למשק ושם הוברר להם שצעירי הכפר אומנם הוחזרו וכבר נמצאים בביתם.
לשם ריכוז הקרקעות הכרחי היה לשבת בכפר, לשמוע על מצב בעלי קרקעות הבשלים למו"מ. המוכר היה זקוק לייפויי כוח שמותר לו לעשות בקרקע כטוב בעיניו, היו ויכוחים עם לשכת קק"ל בירושלים על המחיר שמותר לנו לשלם.
בעבודות הקומביין הפסדנו רצועות גבול שנדרסו ע"י הטרקטור, הקרקע המפוצלת בין יובלה למרסס אילצה אותנו לנסוע למשמרת בהקפות של שעה לכל כיוון, לכן הייתה שמחה כאשר רכשנו רצועה ליד הדרך בבקעה. למעלה מאלף דונם נרכשו בצורה מורכבת זו.
מלחמת העצמאות הפכה תנאים אלה במחי יד. ערביי מרסס וכפרי הסביבה עזבו את כפריהם באישון לילה, וכהפתעה גמורה לפלחים ולאנשי הביטחון, מתוך רצון לפנות את השטח לקראת הפלישה העיראקית דרך גשר והקרבות הצפויים.
שטחים מסוימים שרכשנו נשארו עדיין בחזקתם של הערבים ואף אחד לא העז לתפוס חזקה עליהם. הייתה זו בעיקר משפחת הסקג'ים שהחזיקה שטחים בכפר.
יום אחד החלטנו לקחת את העניינים בידינו. קבוצת פלחים, ביניהם דוד שושני והייני יחיאלי, עלו בלילה לשטח הזה, כשהערבים היו בבתיהם. היה זה שטח מכובד למדי, בקרבת הכפר. עלינו עליו והפכנו את הזרוע. עם בוקר יצאו אלינו בסוסים ועם נבוטים. לנו היה נשק. חשבנו שתפרוץ קטטה, אבל הם הסתפקו בחבטות עם הנבוטים על המכונית ובצרחות. כך הפך השטח לנו לקניין סופי.
יחסינו עם השכנים ממרסס ויובלה היו קורקטיים. הם ביקרו וסעדו אצלנו, וכן אנחנו אצלם. אבל המלחמה בין "קין והבל" לא נסתיימה. אנחנו לא וויתרנו על עיבוד השדות, והם לא וויתרו על המרעה באותם שדות עצמם.
מלחמת הפלחים באדמות המריבה
כשפרצה מלחמת השחרור, המשכנו לעבד גם בימים החמים ביותר את אדמותינו במרסס וביובלה, כשמקלעים המוצבים בין הכפר לבין הקומבינים, מחפים עלינו. יחד עם זאת, נמשכה גם רכישת הקרקעות. רוכב מן הכפר היה מגיע מדי פעם ומקבל רשות לגשת להיפגש עם נציגינו במחצית הדרך, למו"מ על רכישת חלקות קרקע.
יום אחד הגיע רוכב על סוס, והודיע שהשליח של המוכתר יחכה לשליחנו במחצית הדרך. לקחנו איזו מכונית טרנטה, מכונית צבאית ממלחמת העולם השנייה, מאלו שהסתובבו אז אצלנו- ועלינו, דובה ואני, לפגישה בשטח בפריין.
אנחנו פוגשים את הנכבד והנה הודעה בפיו: מחצית אנשי הכפר ברחו לירדן, והחצי השני- מבקשים שנבוא ו"נקבל את הכפר". הם יודעים שבית שאן נכבשה, והם רוצים לבוא איתנו להסדר., כנציגי השלטונות בישראל.
נסענו למרסס, ניצבנו במרכז הכפר, התושבים הקיפו אותנו ואמרו שחלק אומנם עזב, אבל הם רוצים להישאר במקום. הם התחילו לדרוש מהשלטונות (כלומר מדובה וממני): דלק, קמח, אורז, סוכר וכדומה… אמרנו להם שטוב מאוד שהם נשארים, אנחנו מרוצים מאוד מהחלטתם ונטפל בדרישותיהם. ונסענו הביתה להתייעצות דחופה.
יוס "לקח את הפיקוד". הוא לקח את הנשק המסתורי המפורסם שלו: תת- מקלע שכידון מולחם עליו, נשק שלא נראה כמותו לפניו ואחריו, והיה אימתני מאוד. הוא בא לכפר וביקש, ראשית חוכמה, מכל התושבים את כלי הנשק שבידיהם. הם ריכזו שיבריות ורובים מימי מתושלח במרכז הכפר.
ארגנו את אנשי הכפר והרגענו אותם, שלא יקרה להם שום רע. כבר היה ערב. הודענו להם שלמחרת נשוב אליהם. בבוקר , כשבאנו , הכפר היה נטוש כליל.

מתוך "שיטים" 28.4.1963 - הקרקע ברשות המדינה - יוסף דגן
לאחר מלחמת העצמאות נפלו בחלקה של המדינה מרבית אדמות הארץ. אדמות אלה, בצירוף שטחי הקק"ל, שנרכשו בטרם המדינה, ואדמות פיק"א בכלל, מהוות כ 92% מכל קרקעות המדינה. יתר האדמות נמצא בידי המיעוטים ואנשים פרטיים.
לאחר שנות פיצול במשרדים שונים, רוכזו כל האדמות, לפני כשנתיים, במינהל מקרקעי ישראל (ממ"י). ממ"י חולש על כל הקרקעות שברשותו ומטפל בכל שלל הבעיות המתלוות, כגון:
- החכרת קרקע למשקים, ובשעת צורך גם הפרשת חלק מהאדמות המעובדות על ידם- להתיישבות חדשה.
- תכנון התיישבותם של הפליטים הערבים, אשר חלק מהם עדיין מפוזר במקומות שונים בארץ.
- הקצאת קרקע לצרכיה השונים של המדינה.

מחוז הצפון:
האחריות לשימוש בקרקע במחוז הצפון, מוטלת עלי. השטח כולל 4.5 מיליון דונם, מהם בטיפול ממשי כ- 2 מיליון דונם. במשרד י ממ"י צפון עסוקים כ- 160 איש בפעולות הקשורות במישרין ובעקיפין לענייני קרקע. חבריי לעבודה אינם עשויים מקשה אחת. החל מחברי ההתיישבות לשעבר וכלה בפרקליטים לובשי חליפות ועונדי עניבות גם בקיץ.
העבודה היומיומית רבה ומגוונת, אין עניין דומה למשנהו ובעיות מקום זה לבעיותיו של מקום אחר. הניגודים בין הצרכים השונים, כמרעה מול ייעור, שיכון ועיבוד חקלאי, בתוספת בעיות ביטחוניות- מהווים סבכים שיש להתירם, ולא על נקלה, לעיתים קרובות. כן קיימים סכסוכי שכנים הקשורים בבעלות על הקרקע. קורה גם שתושבי הגליל השונים מנסים להשתלט על אדמות המדינה ע"י בנייה ועיבוד, ויש למנוע זאת.
מתפקידנו לרכז, ע"י חליפין ורכישה, את הקרקע המשותפת לבני המיעוטים והמדינה, לצרכי התיישבות בעתיד (במרבית המשפחות בגליל, נטשו חלק מהבנים את הארץ בימי מלחמת השחרור, ובהתאם לחוק עברה הקרקע שלהם לרשות המדינה)

עדות זאב דור סיני
האם גרשנו את ערבי האזור מכפריהם??
זאב דור-סיני בעת נטיעת יער ע"ש יהושע חנקין , גואל אדמות העמק בשנת 1920 נעשתה רכישת אדמות העמק על ידי יהושע חנקין שנקראו אז "גוש נוריס".
הייתה זו אחת הרכישות הגדולות של 'הקרן הקיימת לישראל' – 27 אלף דונם ואנחנו, אנשי 'גדוד העבודה', היינו המתיישבים הראשונים בשטח זה. הצד הדרומי - מזרחי של העמק היה שטח ביצתי מאוד. לרגלי הגלבוע נבעו מספר מעיינות מים לא גדולים, אשר בגלל המחסור באפיק זרימה, זרמו מימיהם בכל השטח לכיוון צפון-מזרח, כלפי המורד של העמק. את רוב השטח לא ניתן היה לעבד, ולכן הייתה משימתנו הראשונה: ייבוש העמק. לייבוש הביצות בעמק היו כמה סיבות עיקריות: הקדחת, והצורך בקרקע והצורך בפרנסה.
בעמק היו אז שני כפרים ערביים – ג'לוד, גדעונה של היום, ותל-פיר כ- 700 מ' מצפון לתל-יוסף הישנה.
בכפרים אלו הייתה אוכלוסייה דלילה, בגלל אחוז תמותה גבוה של תינוקות, 60%, ובגלל מחלת הקדחת.
כאן המקום להפריך את האגדות על נישול ערביי העמק, ואלה העובדות: הכפריים הערבים לא היו בעלי הקרקע, אלא אריסים של אפנדי עשיר שמו סורסוק, אשר חי בדמשק.
כאשר 'הקרן הקיימת' קנתה ממנו את השטח שאל אותו חנקין: מה לעשות עם שני הכפרים?
האפנדי ענה לו בפשטות: "תגרש אותם! אין להם כל זכות על האדמה".
חנקין לא גירש אותם, אלא נסע לעבר הירדן, וקנה מהמלך עבדאללה אדמה זולה בהרי גלעד. אנחנו העמסנו במו ידינו את הכפריים עם רכושם הדל על עגלות והעברנו אותם את הירדן, דרך גשר שייח חוסין, ושם פרקנו את העגלות.
צבי ניסנוב נתן לכל כפרי קושאן רשום על שמו. הכפריים הודו לנו והיו מאושרים:
במקום אדמת ביצה הם קיבלו כל אחד 50 דונם אדמה בריאה, והעיקר, הם הפכו מאריסים לבעלי קרקעות.
פשוט כדאי לדעת את העובדות.
עלון "מחיינו" של קיבוץ תל-יוסף 2011
24/5/86

פינוי הכפרים ברמות יששכר - עזריה אלון – 1986
בין מושב מולדת וקיבוץ בית השיטה ובין בקעת יבנאל משתרע שטח רחב ידיים, שחלקו הדרומי קרוי רמת יששכר וחלקו הצפוני מכונה רמת סירין. יש בשטח הזה דברים רבים – שני נחלים, נחל יששכר ונחל תבור. יש בו שדות תבואה ושטחי מרעה, צבאים ושאר בעלי חיים, ובשוליו המזרחיים יש אפילו מבצר צלבני נודע – כוכב הירדן. רק דבר אחד אין בו: יישובים. והנה, מי שמעיין במפות מימי המנדט הבריטי ימצא כאן לא מעט כפרים ערביים. מה קרה להם? בספרים על מלחמת השחרור אין מסופר על קרבות שהתרחשו כאן, על ניצחונות ועל כיבושים. מה אירע כאן אפוא? בימים אלה הופיע ספר – "שלום על הרובים", סיפורם של חיימק'ה לבקוב וחבריו. מי שיודע מיהו חיימקה איננו זקוק להסברים ומי שאינו יודע – ידע אולי אחרי שיקרא את הספר. הוא נזכר כאן משום שנמצאה בו תשובה מעניינת לשאלה, והיא מובאת כאן בקיצור:
"באחד הימים, כתגובה לקריאת המנהיגות הערבית אל תושבי הארץ הערביים לעזוב אותה, כדי שאפשר יהיה למגר את היהודים ללא הפרעה, קיבלנו הוראה להשתדל להרגיע את ערביי הכפרים באזור שלנו ולשכנע אותם שלא לעזוב. לצורך זה גויסו זקני המושבות, בעלי הקשרים עם ערביי הסביבה. עברנו בכל הכפרים באזור וביקשנו מכל הזקנים והמוח'תארים להתאסף למחרת בכרם הזיתים של שרונה. ב- 12 במאי 1948 באו כולם – מעולם, סירין, כפר סבת, חבתה, שערה, מעבר ומכל שבטי הבדואים.
מלוביה לא באו – היה ברור להם ולנו שהעניין אתם יוכרע בכוח. שלוש שעות ישבנו ושוחחנו, והצענו להם שנמשיך לחיות יחד בשלום. הם אמרו "ואללה, אנחנו צריכים לחשוב. תנו לנו כמה ימים". היה ברור כי הם מצפים להוראות מעבר הירדן.
קבענו מפגש שני ל- 14 במאי. במועד שנקבע לא בא איש. יצאנו אל הכפרים ומצאנו אותם ריקים מאדם. בכל המרחב שררה דממה מוזרה. לבסוף פגשנו זקן וזקנה מוליכים שיירת חמורים עמוסי ציוד. לשאלתו של חיימקה ענו: "אמרו להם שם, בעבר הירדן: עזבו את הכפרים, כדי לפנות לנו את הדרך. בחמשה עשר הארץ שלהם, בששה עשר הארץ שלנו. אתם אל תפריעו לצבא לנסוע".
אני יכול להוסיף על כך משלי: בימים ההם הייתי טוראי בחי"ש גלבוע – חיל השדה של ההגנה. ימי ראשית מאי לא היו אז עדיין ימי קציר – אבל גם אנחנו וגם אנשי הכפרים הערביים השכנים לנו מצפון מזרח, קצרנו כמו משוגעים – איש לא ידע מה יהיה אחרי ה-15 במאי, אם אפשר יהיה לקצור ואם יהיה מה לקצור.
הייתי בחוליה ששמרה על הקומביינים שלנו, מול ערביי הכפר מרסס שקצרו את שדותיהם במגלים. עבדנו אלה מול אלה, כמטחווי שיחה. בין כה וכה נפלה העיר בית-שאן לידינו, והמתח עלה. באחד הימים של ראשית מאי נצטוויתי ל לכת ל קראת המוח'תאר, לעכב אותו ולשכנעו שייגש לשיחה, כמו זו המתוארת בספר, שכוונתה הייתה לומר לו שאין הם צריכים לעזוב את כפרם. הייתי רגלי והוא היה רכוב, ולא היה לו קשה לבצע איגוף גדול ולהשתמט ממני. השיחה לא התקיימה.
מה שקרה במקומה – בליל ה-15 במאי התרוקנו כל הכפרים במרחב, למעט שלושה: טייבה, נעורה וטמרה, שתושביהם משתייכים לחמולה הגדולה של הזועבים, שמעו לעצת שכניהם ולא נטשו – והם קיימים במקומם עד היום הזה. האחרים האמינו כי זה ענין לימים אחדים. לפי התכנית היו הסורים צריכים לפרוץ דרך צמח והדגניות, העירקים דרך כוכב הירדן והירדנים ביניהם, וב- 25 במאי 1948 – השבוע לפני 38 שנה היו שלושת הצבאות אמורים להיפגש בחיפה. הסורים נעצרו בדגניה, העירקים הוכו בכוכב הירדן, הירדנים בגשר והכפריים לא חזרו עוד אל כפריהם. זהו הסיפור של רמות יששכר ורמות סירין.
באתר הפלסטיני אין כל טענה היסטורית לגבי כפריי שטה, מרסס ויובלה המופנית לבית השיטה לא טענות נישול ולא טענות השתלטות בכח על אדמות. האתר מקיף מאוד ומעודכן בהתאם לנקודת המבט הפלסטינית על המאורעות שהתרחשו באזורנו מאז ועד היום. כמו כן באתר הפניה למקורות רבים אחרים לצידוק נושא הפליטים (שמספרית נראה מוגזם לגמרי).
צפייה מושכלת – חגי בן גוריון