דפי הנצחה

שרגא ירון - 1928 - 1988

שרגא נולד ב-1928 בעיר צשנוב בפולין.

במרץ 1943 הגיע שרגא בן 15 לעין חרוד ופה בנה ביתו.

לימים, למד בבית ספר המקצועי טיץ ביגורביגור ועבד כנהג ומכונאי בקואופרטיבבית שאן חרוד. בינתיים התחתן עם יהודית לבית צירקין, הקימו משפחה והולידו ילדים שילדו נכדים.

ב-1962 בלחץ כבד של הנהלת פלבם, הצטרף שרגא כגזבר למפעל, תפקיד בו נשא עד רגעיו האחרונים. חבר הנהלה ובצוות המוביל, מסור כל כולו לפיתוח המפעל ולהשגת השקעות ומשאבים כלכליים.

כדברי חבריו: בכל יוזמה ופתוח, כשהיה צריך להעיז ולנסות תמיד תמך והצליח.

סביב שני מרכזים סבבו חייו: העבודה והמשפחה. בשניהם השקיע את כל הלב. אבא מסור ונדיב, פעלתן מאד, דואג לשבטו ההולך ומתרחב. חוסך שבטו ובכל זאת אוהב.

חי חיים מלאים, עמוסים, המחלה הייתה דבר מיוחד בשבילו, לא הסכים לחיות במגבלות.

אבא, סבא, חבר, גזבר - בעל לב רחב אשר השקיע בחיים את כל הלב, כל כולו.

כל כך אופטימי, פעיל ומלא תכניות וכל כך כואב.

ומילות השיר מתבקשות מעליהן:

"וגדול מאוד מאוד הכאב

היה איש - וראו איננו עוד

קודם זמנו מת האיש הזה

ושירת חייו באמצע פסקה

עוד שיר מזמור אחד היה לו - והנה אבד המזמור לעד

אבד לעד.

סיפורו של שרגא על ילד פליט הנקלט בקיבוץ:

ב-1942 הגעתי לעין חרוד דרך עליית הנוער עם קבוצת ילדים המפורסמת שנקראה "ילדי טהרן".

איתי בקבוצה היו גם אברהם רז ואברהם הלפמן. סך הכל היינו קבוצה גדולה.

יצאנו מפולין בזמן המלחמה וברחנו לרוסיה. ממשלת פולין הגולה עזרה לנתיניה לצאת לכיוון החופש. נאספנו ברוסיה והובלנו לאוזבקיסטן ליד הגבול הפרסי. זכור לי הרעב הנוראי ברוסיה. 24 שעות עומדים בתור לקבל 100 גרם לחם. התקיימנו על עשבים, רבים מתו ברעב.

היינו כ-1000 ילדים בני גילים שונים מ-5 עד 18 שנים, במחנה אוהלים ענקי בחולות ליד טהרן. ניהלנו שם סדר חיים פעיל: משטר של התעמלות בוקר וכדומה.

הנרייטה סולד עשתה מאמצי ענק להביאנו ארצה. היינו ארבע אחים אך כל אחד מאיתנו היה בקבוצה אחרת ובכל זאת הצלחנו לשמור על קשר.

הדרך לישראל הייתה ארוכה - ברכבת מטהרן, עדן, הודו, באוניה דרך הים האדום לים תיכון, מלווים במשחתות אנגליות מפחד צוללות איטלקיות, זה סיוט שלא ימחה.

ישראל הייתה אצלי ארץ הפרדסים. הריחות המשכרים של התפוזים בשרון והילדים עם זרי פרחים לאורך כל הדרך. אל תשכחו שהיינו מפורסמים, על ילדי טהרן דובר רבות וציפו לנו. החוויה המרשימה ביותר שהייתה לי - אנחנו - 1000 ילדים, לאחר טלטולים רבים, עמדנו באמצע המחנה ולפתע הגיעו מכוניות עם תפוזים, ושפכו ערימה אחת ענקית. זה היה חלום. לא ידענו מה זה. שיחקנו ביניהם, קפצנו עליהם והשתכרנו מהם. אך, היה נפלא...

בארץ נתנו לנו לבחור היכן נתאקלם: דתיים, חילונים, קיבוצים, מוסדות... הבחירה הייתה קשה. באחד הסיורים הגענו לעין חרוד. יום גשם קר ובוצי מאד, אך שנכנסנו לחדר האוכל הרגשנו מיד את חום והאהבה ואז החלטנו אימפולסיבית - זה המקום שלנו. לא הצטערנו.

המסירות הנפלאה של החברים שקלטו אותנו שבתה אותנו.

עם בני המשק הסיפור היה קצת שונה - הם המקומיים היו קצת קשים אבל אני מיד מצאתי לי חברים מבניהם, אך רוב הילדים החדשים היו נבדלים. מזלי שנכנסתי לענף חשוב - ענף הפלחה, חלום חיי היה טרקטור. וזה היה גם חלומם של בני המשק, אך אני שרגא הקטן, הפליט שרק בא מקרוב יושב על הטרקטור כמו מלך וכל השאר יושבים אחרי בעגלה ואני מוביל אותם זו הרגשה עילאית. וזה נתן לי המון ביטחון. בדרך כלל בני המשק היו חברה סגורה אבל לאט לאט הם נפתחו גם בשבילנו ילדי העולים וכך נקלטנו יפה במשק.

זה סיפור אחד מיני רבים ששרגא כבר לא יספר.

יהי זכרו ברוך