דפי הנצחה

דוד כהן (דודקה) - 1906 - 1973

דוד כהן נולד לרבקה ויוסף כהן במינסק שברוסיה ב-1906, בן למשפחת משכילים ומגיל צעיר גדל והתחנך על ברכי הציונות.

עוד בהיותו תלמיד בגימנסיה היה פעיל בתנועת הנוער החלוצי והיה עורך עיתון הנוער הציוני.

נאסר ונכלא על יד השלטונות הסובייטיים. מאסרו הפסיק את לימודיו באונברסיטה.

בבית הכלא הוחזק בתנאים גרועים ועונה קשות ולאחר מעצר ממשך נשפט ונדון לגירוש מברה"מ. הוא עלה ארצה להגשים את חלומו מילדות. היה בין מקימי פלוגת הרצליה (ממקימי קיבוץ שפיים), שם הכיר את שרקה שהצטרפה גם היא לפלוגה.

בעקבות משבר בעין חרוד, כשרבים עזבו את המשק - יצאה קריאה מטעם התנועה לשלוח אנשים לעין חרוד. שרקה ודודקה נחלצו לעזרה מטעם פלוגתם וכך הגיעו לעין חרוד, נישאו והקימו את ביתם כאן, וכאן גם נולדו ילדיהם.

דודקה פנה מיד לעבודה חקלאית וכל עבודה מילא במסירות רבה וברצון ללמוד ולשפר.

חלק גדול משנותיו היה קשור לענף המספוא ובמסגרת עבודתו טיפח בעיקר את סלק המספוא - שהיה אז גידול חדש בארץ - ותרם רבות לפיתוחו במשק ובארץ בכלל.

במקביל עסק בהכנסת גידול סלק הסוכר לארץ וזאת בעזרת הפקולטה לחקלאות ברחובות.

לאחר קום המדינה נרתם דודקה, דרך המועצה האזורית ובעזרת משרד החקלאות לניסיונות בגידולים שונים באיזור. בגיל מאוחר יותר, בו אסרו עליו הרופאים לבצע עבודה פיזית מאומצת, התמסר יותר לעבודת מחקר ולימוד אך גם אז לא ויתר על העיסוק בחקלאות וקיבל על עצמו את אחזקה והטיפוח של סביבת המשכן לאמנות בעין חרוד. הוא אהב את עבודתו במשכן גם בגלל קירבתו לעולם חדש שנתגלה לו - האמנות.

בכל שנות חייו בעין חרוד הקדיש דודקה את מרצו וזמנו לענייני הציבור.

פעילותו הציבורית חרגה גם ממסגרת קיבוצו והוא היה פעיל בוועדות שונות במפלגה ובהסתדרות.

מירי הבת כותבת:

מיום שמסוגלת אני לזכור דברים, זוכרת אני את אבא עסוק וטרוד, אבא אשר אינו נח לרגע, אבא שאיננו איש דברים ואינו יודע להסביר לנו - לבני משפחתו פשר עסקנותו ורגשנותו - כי נדמה היה לו כי העולם כולו שותף לו בפעילותו - ובהזדהות עם רגשותיו - ואין צורך במילים.

בימי הולדתי היה אבא מספר לבני הכיתה סיפורים מימיה הראשונים של עין חרוד - בהומור האופייני לו, ואני הייתי גאה בו מאד.

הנסיעה ללונדון. אבא הראשון שבא לבקרני. גם בלונדון המשיך בפעלתנותו, היינו מלווים אותו לספריות נידחות וארכיונים מצהיבים, ואבא - תייר מוזר - מוצא אושרו בין אלה וטוב לו כך. זאת היא לונדון שהכיר אבא - ולא חיפש אחרת.

ידיד מוסיף: דודקה, בראשית העשור השביעי של חייו, נהפך לחובב ספסל בית המדרש.

משומעי לקחה של האוניברסיטה בירושלים, בשיעורים לתולדות יהדות בת זמננו, בייחודו של ברית המועצות, יוצק מים על ידי פרופסורים, מאציל עליהם מחרדתו לזיכרה של קהילת מינסק. בסיוע המכון ליהדות בת זממנו של האוניברסיטה בירושלים הוא מקיים עשרות ראיונות עם אנשי מינסק, ותיקים וחדשים, וממלא מפיהם אלפי דפים של שיחות ותשובות, סיפורים וגמגומים, חומר גולמי רב ערך לתולדות קהילת היהודים במינסק. והוא עצמו מתעניין וחוקר כל פרט הקשור בתולדות הקהילה, רוכש ידע רב, מחפש ומוצא חומר בספריות ובספרים ישנים.

מזמין מחקרים על נושאים מסוימים ממדענים, כותב בעצמו, דואג למימון, מתייצב בפני נשיאים ואנשי מפתח ומגיע אל אחרון העולים ממינסק, וכל כולו מגמה אחת - לעשות למימושו של ספר מינסק.

ממכתבו לרעייתו:

... יהיה לך ידוע שבחיינו אנו, ובעיקר אחרי שהקבוצה נטלה מאיתנו את דאגת הפרנסה ואת הדאגה החומרית - אסור שהחיים המשפחתיים יהיו תוכן חיינו היחיד ; הם יכולים להיות הדבר הכי חשוב אך לא היחידי ולכן כל אחד מאיתנו צריך למצוא עוד עניין הנותן לו תוכן המושך והמעניין אותו, הדורש ממנו התמסרות שירגיש את פעולתו באיזה דבר הנותן לו סיפוק. נחוץ לחפש - ובאם נחפש - נמצא.

יהיה זכרו ברוך