דפי הנצחה

לבנה מרדכי - 1916 - 2007

מרדכי או מוטקה בפי כולם - נולד ב 1916 בעיר מוזיר שבפולניה.

כבר מגיל צעיר נמשך לבעלי חיים, הוא היה יוצא מהעיר לכפרים שבסביבה לרכב על סוסים.

ב-1922 עלה אחיו דוד לארץ ישראל ועם חבורת העמק הגיע לעין חרוד.

בשנת 1925 עלתה כל המשפחה לארץ וההורים שלחו את מוטקה בן ה-9 לאחיו לעין חרוד.

מוטקה נכנס לבית הספר אבל את רוב זמנו בילה אצל בעלי החי.

היה דיר צאן והוא היה בין הכבשים, היו בהמות והוא היה איתן בגורן, באחת הפעמים התפרעו הבהמות ומוטקה ניגרר אחריהן ושבר את רגלו. ההורים החזירו אותו לחיפה, ולאחר שהחלים מהפציעה נישלח ללמוד את מקצוע המסגרות, אותו סיים בגיל 16.

לאחר שגמר את לימודיו חזר לעין חרוד ומיד הצטרף לצוות מובילי הבהמות, שעיקר עבודתם הובלת הירק מהשדות לרפתות. את השבתות היה עושה באורווה.

ב-1937 הגיע פעם נוספת עדר כבשים ומוטקה באופן טבעי הצטרף לעובדי הדיר, את הכשרתו בצאן עבר באילת השחר. יחד עם חיים זמירי טיפחו עדר צאן מעולה ובעל תנובת חלב גבוהה.

הצוות המשיך לטפח את העדר והגיעו להישגים יפים וגבוהים מהרגיל. אחת העבודות האהובות על מוטקה ביותר היה לצאת עם העדר למרעה, היה הולך בראש העדר ושר.

ערבים שכנים היו באים לדיר לבקר וגם לקנות ולמכור, היו יושבים שעות ומחכים שיתפנו לענייניהם.

בין יתר התפקידים היו הרועים גם שומרי השדות על סוסים, וזאת לא לאפשר לרועים ערבים לעלות על שטחי המרעה של משקי הסביבה. לא פעם אחת התפתחו קטטות, עם אבנים ומקולות בין הבדואים ובין שומרי השדות שמוטקה היה ביניהם ואולי המוביל.

מוטקה היה גם אלוף החליבה בדיר בידיים כמובן. כמו כן הוא הצליח לרתום את צעירי המשק לטובת הדיר והצאן וחינך דורות שלמים לעבודת הצאן. המסירות שלו והדבקות בעבודה זו הפכה אותו לבר סמכא בכל הנוגע לענף הצאן ובכלל.

לאחר הפילוג, כשהמשק החדש היה עדין במשבר - מוטקה שימש כמרכז משק והביא את הקיבוץ לשיקום ולפיתוח בכל ענפי החקלאות והתעשייה.

היה דמות מרכזית מאד במשק, בעל עקרונות ומשמעת עבודה גבוהה שהצליח להדביק את כל הסובבים אותו.

לאחרונה כאשר יצא לפנסיה הרגיש בודד במשק ואז קיבל החלטה להצטרף לבנו עמוס שהקים משק פרטי בכפר יחזקאל וכך סיים שם ליד משפחתו את חייו.

יהי זכרו ברוך

 

מוטקה בעין חרוד, זה אומר עין חרוד על כל תהפוכות העבר שלה לאורך שנותיה.
אל התיאורים והסיפורים על מוטקה ועין חרוד שחברים כתבו ויכתבו לזכרו, אוסיף משהו שמתאר אפיזודה שמאירה בתמצית, עם חיוך, את רוחו של מוטקה ורוח עין חרוד שזורות יחד.

השנה הייתה שחונה וממשלת ישראל העבירה משפחות בדווים על עדריהם מהדרום צפונה אל ודי בירה (נחל תבור), הרועים הבדווים היו משלחים את עדרי הצאן על שדות החיטה והשעורה שלנו, באדמות בירה ודנה, ששמשו למרעה של עדר הצאן שלנו לאחר הקציר. בראש אחד עם מוטקה סוכם שנלכוד את עדרי הבדווים בשעת מעשה, השאר ייעשה ע"י משטרת ישראל.

מוטקה ארגן מראש שאחד הבדווים ידליק סיגריה בזמן הובלת הצאן אל שדותינו, ואז אנחנו בפיקודו של מוטקה, שהיינו במארב על הרכס מעל השדות, נכנס לפעולה.

בשעה 04.00 ניתן האות, התוכנית עבדה מצוין, וריכזנו את הצאן הבדווי בשדה השלף, ואני קפצתי בג'יפ לעין חרוד, הערתי את ישראל בן-אליהו (שהיה קצין גבוה במשטרה) משנת השבת שלו, וביקשתי ממנו שיארגן במשטרה טיפול הולם בעבריינים.

עברתי במטבח, הכנתי וארזתי ארוחת בוקר ל"כוח המשימה" ומיהרתי חזרה אל שדה השלף. מה שראיתי היה ממש מחזה סוריאליסטי: שלושה חֶברֶ‘ה חצי ערומים שמנפנפים את חולצותיהם כדי לשמור את מאות בני הצאן, שנדחף ע"י איזה חמש בדוויניות אל מחוץ לשדה. מספיק היה לנסוע בג'יפ מסביב לעדרים, כדי לרכז את הצאן במרכז השדה. עכשיו יכולנו לשבת ולאכול את ארוחת הבוקר שלנו, ולהמתין למשטרה שהגיעה סוף סוף בשעה 09.00. ככה אנו זוכרים למוטקה את הימים הרבים של שיתוף בעבודה, בחברוּת ובשכנות טובה.

יעקב ינאי

 

לפני שבועיים הלך לעולמו מוטקה לבנה.מוטקה שבשנותיו האחרונות במשק היה לאיש מר ומסוגר, מטיף ומצליף מפינתו, זכור לרבים מאיתנו גם אחרת, מאוד אחרת.

בסוף שנות החמישים ולאורך שנות השישים, היה מוטקה העוגן והדגל של ספינת עין חרוד.
העוגן שעצר את המשק מהיסחפות אל המישברים והדגל שסימן את התקווה שאסור להתייאש ואפשר להצליח.

באותן שנים שימש מוטקה כמרכז משק וכמזכיר שאמר ועשה. בצורה סדורה ונחושה ניווט את שיקום וייצוב הענפים ומוסדות הקיבוץ שהתערערו מאוד בעקבות הפילוג.
מוטקה העביר לבאים אחריו קיבוץ הבוטח ביכולתו ומאמין בעתידו.

חוקרים רבים של התנועה הקיבוצית, המנסים לאחרונה לאתר מאפייני "הקיבוץ המתגבר", המצליח, למרות מצבו הקשה, להתרומם ולצאת מהמשבר, קובעים נחרצות שהתנאי הראשון, החשוב ביותר וההכרחי הוא קיומה של מנהיגות מקומית.

מוטקה היה מנהיג מקומי. האיש הנכון בזמן הנכון בעין חרוד.

זאת נזכור ונספר גם לבנינו ובני בנינו אחרינו.

נחמיה