דפי הנצחה

בילה דורסיני - 1896 - 1969

בילה בת פנינה ודוד ילידת חרסון שבאוקריאינה נולדה ב-1896, למשפחה ענפה ומכובדת. אביה - סוחר אמיד ובר אוריין, אמה - אישה אצילת רוח ועדינת נפש שילדה לבעלה 13 ילדים ובילה הייתה הקטנה שבהם. בילה למדה בגימנסיה רוסית, הצטיינה בלימודיה, ולמרות האנטישמיות ששררה, קיבלה בסיום הלימודים תעודת הצטיינות.

בילה הצטרפה לשורות "פועלי ציון" הרדיקליים, בכל להט נפשה.

בגיל 18 עלו הוריה ובית הוריו של זאב - שלימים היה בעלה - הפך להיות ביתה החם.

עם גמר מלחמת העולם הראשונה, פרצה המהפכה הרוסית, ובשנת 1917 הוכרזה הצהרת בלפור. נשמעו כאילו פעמי המשיח והוחל לדבר על עליה לארץ ישראל. יחד עם מספר צעירים וצעירות מהעיר ובתוכם זאב, יצאה להכשרה חקלאית במושבות יהודיות בסביבה. העבודה במושבות הייתה קשה לנוער עירוני, אבל בילה, הרכה והעדינה לא כשלה.

בנובמבר 1921 הגיעו בילה וזאב למולדת וכעבור שבועיים השתתפו בכיבוש ובעלייה לתל יוסף.

תנאי חיים קשים, הקדחת השתוללה, איך השירה והריקודים לא פסקו במחנה. בילה הייתה תמיד במרכז השרים והרוקדים. בילה וזאב היו בין מקימי עין חרוד כשקבוצת חברים נפרדו מתל יוסף והקימו את המחנה במעיין.

בחג הביכורים נולדה הבת הבכורה לבילה ולזאב ולקיבוץ כולו. בזכות הילדה - הקימו החברים סוכת מחצלות במקום האוהל המשפחתי. בת שלושה חודשים חלתה התינוקת בקדחת קשה וגופה הפך עור ועצמות. הדבר דיכא את כל המחנה ובינתיים הבריאה התינוקת אך המחלה פגעה גם בבילה עצמה והרופא יעץ לעזוב את הארץ לזמן מה, אך בילה וזאב לא קיבלו את עצת הרופא, ובילה המשיכה לקדוח. עקב התנאים ההיגייניים הירודים וחוסר ניסיון בהנקה, קיבלה בילה דלקת בשד. החלה פרשת ניתוחים מזעזעת.

עקב חוסר הניסיון של הרופאים בימים ההם. ארבע ניתוחים בתנאים קשים שלא הצליחו עברה בילה. במצב קשה הועברה לבית חולים אחר, ואחר ניתוח חמישי ובזכות הרופא החלה להתאושש.

ניתוחים אלו השפיעו על בריאותה לכל ימי חייה. באופן פתאומי החלו אצלה התעלפויות, שלאחריהן נשארה באפיסת כוחות. נוסף לכל אלה, בשנת 1944 - בכנס מקהלות - התמוטטה הבמה ונפלו כל העומדים עליה למרתף. בילה הייתה בין הנופלים ושברה את שתי רגליה וחוליות בגב.

בילה סבלה קשה, אך גם ברגעים אלה לא הפסיקה לחייך ולעודד את הסובבים אותה. ועם כל זה הספיקה להביא לעולם עוד בן ובת.

בילה הייתה ערה מאד לכל המתרחש במשק, בתנועה ובארץ. היה לה סיפוק מעבודתה במחסן הבגדים ומהספקה הרב. עבדה גם בספריה עשרות שנים. אהבה מאד לקרוא ספרים וקראה הרבה, וחברים היו באים אליה שתמליץ להם על ספר טוב.

למרות חייה הקשים, חיה בילה חיי תקומת העם בארצו, וזה מילא את חייה בתוכן רב וכוח לסבול ולהסתפק במועט ולא להתאונן.

כותב הבן: משחר ילדותי הייתה אמא רתוקה למיטת חוליה, אך בין מחלה למחלה היו תקופות של שמחה ועירנות. הספקה של אמא בקריאת ספרים היה ממש מדהים, והמפליא מכל היה זיכרונה הנדיר, שבעזרתו שיחזרה פרטים רבים מספרים שקראה לפני שנים. נושא אחר שהיה לה למקור השראה, התצפית בכוכבים. מאז קטנותי הוציאתני אמא אל הלילה, בהצביעה לשמים המכוכבים.

לאחר כל התקופה של מחלתה, הייתה יוצאת לעבודה. בדבקות לא ויתרה על מקום העבודה, בו עבדה בהתמדה ובמסירות - מיון וקיפול הכביסה וחלוקתה לתאי החברים. הייתה זריזה מאד.

עם העובדה שלמרות מצבה הבריאותי הירוד עדיין מצליחה לפרנס את עצמה - ותמיד אמרה - כל זמן שאני יכולה אני חייבת לצאת לעבודה.

במשברים ובהצלחות, בשמחה ובצער - תמיד היינו יחד, המשפחה בשלמותה, כשאמא במרכז, במיטתה, ואנו ילדיה ובני המשפחה סובבים אותה.

מסכת חיים גדושה אושר וסבל, שלמות משפחתית ליד גוף שבור ודואב, עד שלא עמד בו הכוח.

יהי זכרה ברוך