דפי הנצחה

אברהם גרינגס - 23.11.1924 - 11.5.2005

אבא נולד בשנת 1924 בארגנטינה, בעירה ״מוְֹסֶזס-וִיל״ שהברון הִירְש הִיקְצָה לפליטים היהודים שהִיגרו מאירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

העירה הזאת נקראה ״ירושלים של ארגנטינה״, שבה דיברו היהודים והגויים אִידִיש ושמרו על הילכוֹת הכַּשרות.

בעיירה זאת אבא למד בבית הספר היסודי. כשסיים את לימודיו, למד להיות רַצְעָן, כלומר מַתְקִין רִיתמות לסוסים.

אבא היה בנם של טוביה וּקלרה, והיה הבן החמישי שלהם מתוך אחד-עשר ילדים שנולדו.

אבא שירת בצְבא ארגנטינה ב"חיל הפרשים", בו הועסק במקצוע שלמד. בתום שירותו הצבאי עבר לבואנוֹס איירס, בירת ארגנטינה, שם עבד כְּרַצְעָן במפעל של צבא ארגנטינה.

שם פגש את אמא שהייתה נערה יפה וחיננית בת 17 שנים. הם נישאו ונולדו להם חמישה ילדים.

בשכונה שבה גרו הייתה התבוללות רבה, תופעה שהדאיגה את אבא ואמא, והם החליטו לעלות לארץ.

בשנת 1964, באנייה "תיאודור הרצל", הפלגנו במסע ארוך שנמשך עשרים ואחד ימים עד שהגענו לִנְמַל חיפה, ומשם לקיבוץ "שדה נחום".

הקליטה הייתה קשה, לא ידענו את השפה העברית, אסרו עלינו לדבר אִידִיש, בטענה כי בן-גוריון לא מַרְשֶה, ויש לדבר רק עברית.

אבא עבד בפלחה, מקצוע שהיה לו זָר וקשה. גם העובדה שהילדים נלקחו לבתי הילדים, לא מצאה חן בעיניו.

הקליטה בשדה נחום הייתה כושלת, ואז החליטו אבא ואמא לעבור לעין-חרוד איחוד.

כאן במקום הזה נתקבלו בחום ובזרועות פתוחות. הרגשה זאת, ליוותה את אבא, אמא ואותנו הילדים במהלך ארבעים שנה. זוהי התקופה היפה והטובה ביותר בחייו של אבא והמשפחה כולה.

בתקופה הראשונה, אבא עבד בפלחה, ולאחר מכן עבר לעבוד בלול, שם השתלב יפה בזכות חריצותו, כישוריו ו"הבנות" שקיבלו אותו. בענף הלול התמיד שנים רבות, ועבד בו עד סוף ימי הלול.

בשעות הפנאי הקדיש את זמנו לתחביב האהוב עליו, עבודה בְּעוֹר וְרַצְעָנוּת, וכך נתן ביטוי ליצירתיות שבו.

בצריף קטן, שבנה במו ידיו, וכוּנה בשם "הצריף של אברהם", יצר חנוכיות, סיכות, צמידים, חגורות, תיקים, סלים, ועוד ועוד ... בפינה הזאת האהובה עליו ביותר, עזר לחברים וחיילים לתפור ולתקן "צ'ימידנים", ריפודים וכריות. ה"צ'ימידנים של אברהם" הפכו לשם דבר בקרב החיילים.

אבא השתלב בצה"ל בשירות המילואים לאחר שסיים "טירונות עולים".
השירות בצה"ל גרם לו ולנו גאווה גדולה והרגשה של שייכות לארץ ולעם.
אבא היה איש שמח ועליז, איש משפחה למופת, תמיד ידענו שיש על מי לסמוך!
הוא היה אבא וסבא חם ואוהב.
אבא, איחד את כולנו סביב האַסָדוֹ (כלומר המנגל הארגנטינאי) ונדמה שהוא הראשון שהביא את ה"תרבות הזאת", לעין חרוד.
לפני כעשר שנים גופו בגד בו, הוא החל לאבד את מאור עיניו, עד שנשללה ממנו עצמאותו ושמחת חייו. מצב זה גרם לו לעצבות רבה.
אבא נאלץ לעבור ל"בית-הדר", שם היה בשנה האחרונה לחייו.
אבא לא יכול היה להשלים עם מצבו, לא יכול היה להסתגל למסגרת החיים שבה הוא המטופל והתלוי בזולת.

אתמול, ערב יום הזיכרון בשעה 8:00 בערב, בשעת הצפירה, נדם ליבו. כמה סימלי הדבר.
כולנו היינו על יָדְךָ. הקפנו אותך בחום ואהבה, כפי שאתה הֶעֱנַקְתָּ לנו במשך כל חיינו. קשה עלינו הפרידה.

אנו מבקשים להודות לכל אותם החברים שאהבו אותך ואתה אהבת אותם.
תודה מיוחדת לחברי הצוות הרפואי והסיעודי, שטיפלו בך ובנו.

אוהבים אותך
תנוח בשלום על משכבך באדמת עין חרוד שכה אהבת
המשפחה