דפי הנצחה

רובל'ה (ראובן) רייכנשטיין ז"ל -  1925 - 2011

רובל'ה רייכנשטיין נולד בינואר 1925, בבית החולים בעין חרוד שליד המעיין. בן לטובה ושלמה רייכנשטיין, אח ליוסוף המבוגר ממנו בשנתיים ולשרהל'ה הצעירה בשבע שנים.

לדבריו, מסלול ילדותו היה כמו לכל הילדים - תינוקות, פעוטון, גן ובית ספר.

הקבוצות היו קטנות כי היו מעט ילדים. כל קבוצה הייתה מורכבת ממספר שנתונים וכבר בגיל חמש שנים ומספר חודשים עבר לכיתה א'. הלינה הייתה משותפת ו"מאותה תקופה נותרו רק זיכרונות נפלאים", לדבריו היה זה גן עדן.

ומהו גן עדן? והוא מסביר:

"מי שלא ידע את שמחת ההתנחלות הראשונה על אדמת בור לא ידע מהי חדוות היצירה".

"מי שלא נרדם לצלילי הגשם על יריעת האוהל לא נרדם לקול שיר הערש הזה לא ידע מה זה שיר".

"מי שלא לבש בבוקר בגדים שלא הספיקו להתייבש במשך הלילה לא היה חלוץ מימיו".

"מי שלא עבד כל היום בהקמת ופיתוח יישוב חדש לא ידע חלוציות מהי".

"מי שלא היה שותף להקמת המקום לא ידע מהו גן עדן".

"הגבול הדרומי של גן העדן שלנו היה הגלבוע ומערת גדעון - כל יום שישי הלכנו להתרחץ במעיין הזך של המערה. היינו לוקחים חבל ותולים לנו על הצוואר פעמון והיינו מבלים במערה. הייתה שם מחצלת שהפרידה בין מתחם הבחורים ומתחם הבחורות. אנחנו "התרחצנו יחפים". לא ידענו מה זה בגד ים ומה זה להתבייש".

תקופת בית הספר הייתה בה מן הראשוניות. אמנם לא הייתה זו הכיתה הראשונה אך רובל'ה עדיין זוכר את אווירת החופש. "בית הספר היה צריפים. היו אמנם שולחנות וכסאות אך רוב הזמן היינו בחוץ. כשעברנו לקומי בית הספר קיבל צורה של בית ספר
וב-1940 כשנפתח בית הספר המשותף כבר הייתי עם רגל אחת בחוץ".

ביומן חברת הילדים אנו מוצאים: "חמישה יצאו אתמול בבוקר בעגלה לעין חרוד למטה מבלי נטילת רשות מוועדת השמירה: מנחם קרופסקי, ישעיהו בן אליהו, עוזי ציזלינג, ראובן רייכנשטיין ויצחק עממי [...] זו סכנה בימים אלה שיש בהם התנפלויות של ערבים בדרכים [...] הילדים טענו שיצאו לצרכי העדר. מתוך זהירות הם נסעו דרך הכרמים וכן סידרו אחד מהם ברכיבה בכדי שיוכל "לטוס" ולהודיע על סכנה אם תתקרב".

הגעגועים לילדות הקדומה ליד המעיין ליוו אותו בסיפוריו עד ימיו האחרונים.

.... "איך לא מבינים שאני מתגעגע לשעת השקיעה, בה השמש שולחת קרניים אחרונות שנופלות על סלעי הנשרים, כאשר הקרן האחרונה נוגעת בסלע זה הסימן שלי לחזור עם העדר וללכת הביתה כדי להגיע לפני חשיכה. התמונה הזאת חסרה לי והיא מלווה אותי עדיין כל ערב... וצלילי דרדור האבנים עדיין באזניי. היה לנו מנהג לגלגל אבנים. מחזה מרהיב שכמעט גרם לאסון. יום אחד עלינו כל הכיתה להר, בחרנו סלע, נשענו בגבינו על ההר ורגלינו על הסלע ו...דחוף. והסלע ניתק והתחיל להתדרדר. פתאום שמענו צעקה מלמטה, 'חוליגנים, פושעים, להעמיד אתכם לקיר'. היה זה יהושע בנארי שבתו רבקהל'ה כמעט נמחצה מהסלע המתדרדר. מזל שנתקלה באבן וניגפה."

"ב-1947 התגייסתי לפלמ"ח. שובצתי למחלקת "משמרות" שהיו בה עין חרודים נוספים. לא הייתי קרבי במיוחד. הספקתי להשתתף בשלוש פעולות. בפעולת תגמול ביהודיה, כיום יהוד, בפעולת תגמול בסלאמה, כיום כפר שלם, ובתל ליטווינסקי-תל השומר. בפעולה זו סחבנו נשק מהבריטים. אני הייתי בהסחה. פעולה מוצלחת. הוצאנו כמה עשרות רובים, תחמושת. המחנה היה גדול, האנגלים היו באוהלים ולא שמעו דבר. רכב ביקורת שחזר בלילה הבחין במשהו חשוד והפעיל אזעקה. היה עלינו לסגת מהר דרך הפרדסים".

פרק חשוב בחיי, הדיר.

אני עבדתי בדיר. תחילה לא הכרתי את הענף ולא ידעתי מה עושים עם כבשים. היו לי מדריכים מעולים, חיים סולוביי-זמירי ומוטקה לבנה. העבודה בדיר שאבה אותי, אנחנו לא עבדנו בשביל לחיות אנחנו חיינו בשביל לעבוד: עבדנו סביב השעון: חליבה ראשונה ב-04:00, יציאה למרעה עד חשיכה ושוב חליבה.

פעם היה לי עסק עם שני זאבים שידעו להסתתר ולהסתער. העדר ברח ואני רצתי אחריו. ואז אני רואה זאב אחד עם טלה בפיו. רצתי אליו והוא הרפה. אני שומע צהלולים מצד שני וגם שם זאב מזנב. פשוט שגעו אותי."

לאורך ארבעים וחמש שנותיו בדיר הכיר רובל'ה כל כבשה בעדר וגם זכר את מספרה רק מראיית פרסה אחת שלה.

בימי הפילוג סיפר רובל'ה נלקחו כבשים מהעדר לפני חלוקתו על ידי אנשי "המאוחד" והוסתרו בקיבוץ מרוחק בדיר המקומי. מוטקה ששימש אז כמדריך צאן ונודע לו מקומן של הכבשים, קיבוץ מחניים, הודיע על כך. רובל'ה הגיע למקום וזיהה כל אחת מהצאן האבוד על פי מספריהן. והאגדה מספרת שהשיות האבודות יצאו בעצמן לקראתו.

רובל'ה, מספרים אורי אופיר ובני אופנהיימר, נחשב ל"אלוף" הדיר. הוא ניחן בזיכרון פנומנלי והכיר כל כבשה וכבשה. הצוות של הימים ההם כלל את חיים זמירי מוטקה לבנה ורובל‘ה, שילוב שהניב תוצאות מבורכות בטיפוח הכבשה האוואסית, תוצאות שהתפרסמו בקנה מידה עולמי. זכורים לטוב האַיִל אַיְיזיק והכבשה הרקורדית מס' 496 שמצאצאיהם טופח העדר בעין חרוד איחוד. רובל'ה היה אחראי על רישום הנתונים, מחברות מסודרות בכתב פנינים השמורות איתנו עד היום.

זיכרונו המופלא בא לידי ביטוי בעונת ההמלטה כאשר איחדו את הטלאים עם האמהות בחזרתן מהמרעה. לעת ערב, בתוך החצר ההומה, עזר רובל'ה לאמהות למצוא את הטלאים ולטלאים למצוא את אמהותיהם.

בימים שבהם חלבו בידיים היה רובל'ה ראשון לחולבים והיה אחראי על חליבת הכבשים לאחר ההמלטה. מומחיות נוספת הייתה טילוף פרסות הכבשים, מומחיות שנלמדה על ידי נוקדים מכל הארץ.

שנים רבות נשא רובל'ה את עבודת הדיר על שכמו. מוטקה וחיים יצאו להדרכה או לפעילות במשק ורובל'ה נשאר לשאת בעול. ימים ארוכים של עבודה פיזית תובענית: חליבה, טיפול בכבשים ובטלאים, קבלת העדר בחזרתו מהמרעה וניקיון, ולאחר כל אלה רישום מדויק וקפדני של הפעילויות בענף.

אהבתו לבעלי חיים התבטאה גם בגידול מסור של הכלבה "נעמי" והסוסה דוּמִיָה. סוסת מירוצים גזעית שהוברחה מירדן ומצאצאיה הוקמה האורווה בעין חרוד איחוד.

כשהפסיק לעבוד בדיר בגלל מחלת הסוכרת, עבד במסגרייה ועסק בתחביבו בניית עגלות קטנות על פי הדגם של העגלות הראשונות בעין חרוד, כולל הסוסים הפרדות והמחרשות. רובל‘ה אף זכה להציג את מעשי ידיו בתערוכה בבית שטורמן.

בשנים אחרונות עת גברה עליו מחלתו נאלץ למורת רוחו לעבור ל"בית הדר".

היה שלום רובל'ה

ינעמו לך רגבי עפר האדמה שהכרת ואהבת.

 

היה לי אח

פתע נעלם אנה הלך,

הותיר סוסה אצילה וסייח

גם כלבה אהובה לקראתו משמחה תנבח.

ירד הגשם, הוריק ההר וּפָרח

יצא למרעה עם צאנו

בבוקר יום אביב בהיר וצח.

ובבוא יומו השמימה נשאוֹ המלאך

”ה' נתן ה' לקח

יהי שם ה' מבורך".

רובל'ה אחי

אותך נזכור לא נשכח לא נשכח !

רייכנשטיין יוסף