דפי הנצחה

לבנה רות - 1918 - 2002

גדלתי ליד הנהר ריין, עיירה שקטה, כרמים ושדות ירוקים עטרוה. ופינוק בבית ההורים היה חם. והנה החלו המאורעות להתגלגל - היטלר... טרור.... מוות ליהודים... הורי עוד לא האמינו שגם הם כ"גרמנים יהודים" יפגעו ופתאום בתם הקטנה תצטרף לחברת נוער שתעלה לארץ שוממה, אוכל יושביה - (ארץ ישראל). רק אחי יהודה הקשה והסביר להם כי מוכרחים לתת לי לנסוע. איך יפרדו מהתינוקת האהובה! ואני - דמעותיי התערבבו בדמעותיהם וכאבם - כאבי. ולבסוף נסעתי.

חברת הנוער ב' מגרמניה, בשנת 1936 (ימי מאורעות הדמים באותם הימים בארץ) מגיעה לעין חרוד. ואני ילדה, שמעולם לא עבדה. מזג האוויר חם. יתושים, ברחשים, אנשים אחרים שחיים ביחד. חדר האוכל גדול, הרבה אנשים, אוכל שונה, אין אמא, אין אבא, קשה מאד, והשפה...

לילות רבים בכיתי. ובכינו. הידיים כאבו, הראש סחרחר. התגעגעתי לסביבתי הטבעית, לילדותי, להורים שכל כך רציתי להתרפק עליהם ולחסות בצילם.

הזמן עשה את שלו. הטיפול המסור של המדריכים, החום החברתי שסבב אותנו! היחס היפה אלינו בעבודה. איך לימדוני להחזיק את המעדר והסבירו כיצד לעבוד ואנו, כשראינו באיזה אהבה ונאמנות עובדים הבוגרים מהזריחה ועד הנץ הכוכבים, חולבים ברפת בידיים, עובדים בטוריה, ובגורן איך קוצרים ואיך דשים, איך חורשים בבהמות עבודה, כאשר הבגדים נוקשים מזיעה, המגורים בצריפים, ההתלהבות בעבודה תוך כדי שירה, והריקודים, שסחפו גם אותנו - החלנו להרגיש כי באנו למשפחה גדולה - דואגת שקוראים לה משק עין חרוד.

עבדתי בכרם ובכל העבודות - זמירה, דליל האשכולות, עידור, והשיא הבציר.
כל זה רומם את הנפש ועזר רבות לקליטתנו.

באחד הימים הגיעה אימי לביקור. היא לא הכרתני, שזופה, הידיים גסות ומיובלות, ההתרגשות הייתה גדולה ואני ספרתי וספרתי על כל מה שעבר עלי, על הקיבוץ על העם היהודי ועל המולדת החדשה.

לפני חזרתה לגרמניה - חיבקה אותי בחוזקה ועודדה אותי ונתנה לי את ברכת הדרך בדרכי החדשה, וחזרה לגרמניה - ומאז לא ראיתי את הורי יותר - הם הושמדו באחד ממחנות הריכוז.

המדריכים עבדו קשות ללמדנו את אורחות החיים החדשים וכן את השפה החדשה, אבל מהר מאד למדנו ונקלטנו והיינו חלק מהחברה, התבגרנו והפכנו ליהודים גאים.

כעבור שנתיים יצאנו לקבוץ נען להכשרה, כגרעין המיועד להקמת ישוב חדש. אבל אני התגעגעתי לעין חרוד, כאן קשרתי אז את גורלי עם מוטקה והחלטנו יחד לחזור לעין חרוד.

שנים רבות עבדתי בטיפול הילדים בגן. התנאים היו קשים הכול היה אז מוטל על המטפלת.
הגן היה הבית והעובדות היו "ההורים", רק לפנות ערב לכשעתיים היו הילדים נפגשים עם הוריהם.

כך חלפו להם 50 שנים והיום אני חלק מתוך חברה גדולה ומחבקת.

רות סיימה את חייה כאשר היא נתמכת במשפחתה שגדלה והתרחבה.

יהי זכרה ברוך