דפי הנצחה

ריבקינד - בלוך חנה - 1901 - 1995

חנה בת אברהם ומרים בלוך, נולדה בשנת 1901 בעיר גרודנה שברוסיה הלבנה, בת למשפחה משכיל, בעלת שורשים עמוקים. מיומנה:"סבי נהג עד סוף ימיו להתעורר בשתיים אחר חצות, להדליק עששית נפט וללמוד עד הבוקר, היה בר-אוריין. הוא ידע גם את שפת הארץ. כשמלאו לאמי 6 שנים הביאו מורה מהעיר שילמד אותה עברית ורוסית".

המשפחה כולה עסקה בלימוד ועודדה, בנוסף ללמודי היהדות למודי השכלה כללית ורחבה, חנה ידעה 7 שפות.

האב עבד לפרנסתו בהוראת עברית והעמיד דורות של מורים מהוללים. חנה ינקה את העברית וחייתה את הציונות עוד מהבית. כבר בגיל 9 החלה ללמוד בגימנסיה ממשלתית וקבלה השכלה תיכונית.

משפט בייליס, עלילת הדם בקייב, והיא בת מצווה, מודעת לאווירה המשתלטת על אירופה ואז נעורו בה הניצוצות הראשונים של הלהט הציוני, שילווה אותה לאורך שנותיה הארוכות בארץ.

והיא כותבת: "אותה תקופה עוצבה אישיותי, למדתי להכיר את עצמי, את השייכות שלי למשפחה, לעם. והבנתי שאנו היהודים עם נרדף, בלי קרקע תחת רגליים, אין אוהבים אותנו".

הימים מלחמת העולם הראשונה. בתי ספר ננעלים, הילדים בבית, החזית קרובה ואין פרנסה. מלמדים בבית. חנה בת 13 בלבד, נרתמת לעזרת המשפחה ומלמדת רוסית, חשבון ועברית. בזכות העקשנות, שהייתה אחד מקווי האופי החזקים שלה, המשיכה בלימודיה, למרות הקשיים, והשיגה את תעודת הבגרות המיוחלת, שהייתה תנאי לכניסתה לקורס אחיות בעיר.

בגיל 18 היא כבר בבית ספר לאחיות, מקצוע בו התמידה עד גיל 72. 54 שנות עבודה במקצוע.

חנה עוברת לליטא ועובדת כאחות בבית חולים הממשלתי למחלות מדבקות בקובנה הבירה.

שם בקובנה, באותה תקופה היה מרכז תנועת "החלוץ".

בשנת 1923, בעקבות יעקוב וולפסון, חבר גדוד העבודה מגיעה חנה להתיישבות בעמק בתל יוסף.

חנה באה עם מקצוע מבוקש ומיד השתלבה בצוות בית החולים "אשר היה בקצה המחנה, למרגלות הגלבוע, רחוק מהמעין". והימים, ימים קשים. מלריה פושטת במחנה ותרופות אין והבדידות גדולה. הבדידות קשה מכל. הצורך להיות שייך, להתקשר - הוא תנאי להשרדות. חנה מתארת את האהבה שנבטה בה: "אין אדם שיכול לעצור בעד התפרצות רגשות טבעיים של שני אנשים הנמשכים זה לזה, עדים הגלבוע, הירח ממעל בשמים ויללת הפראים מרחוק..."נשאתי ללא חתונה, ללא טבעת קידושין, ללא ירח דבש וללא חדר משפחה".

האהבה הולידה את הבנות. אך המנוחה לא לזמן רב. האסון שפקד אותה הותיר אותה בודדה עם שתי ילדות קטנות, כשהמחויבות למשפחה והמחויבות לעבודה קורעות אותה.

חנה נאחזת במקום. הימים - קשים. האנשים קשים. הקיבוץ - חבורת צעירים נוקשים, אינם פתוחים לחולשות ומצוקות של היחיד. אין סלחנות, אין ותרנות. וכשכלים כוחות הנפש אין עם מי להתחלק.

ההיסטוריה קוראת להם "דור נפילים", אנשים גיבורים, גדולים מהחיים, אך חנה ביומנה מתארת ארג חיים של רגעים קטנים, קשיים, מצוקות, אכזבות - אינה קושרת כתרים לראשה.

היא אחות לשני משקים - תל יוסף ועין חרוד. המרפאה - צריף בתל יוסף. הבנות - גרות בעין חרוד. בחורף - דרך בוצית. בקיץ - השמש קופחת. יום עבודה מתחיל עם שחר ומסתיים בחשיכה, ועדין בגיל 82, היא חשה אשמה ומתרצת: "בהפסקת צהרים הייתי רצה לראות את הקטנות... הייתי מגיעה מאוחר הביתה, לפעמים המטפלות השכיבו את הבנות.יש מחלות, ובלילות כאחות יחידה מתיצבת לכל קריאה.

תקופת האור בחייה הייתה הקשר עם זליג ריבקינד ואימוץ תרצה - מעגלי חייה התמלאו.

בתחום העבודה המקצועית זוכה חנה להערכה רבה. וזאת לדעת: מרפאת עין חרוד הייתה מוסד מוכר ומפורסם שנים רבות בארץ, בו הוכשרו אחיות צעירות כחלק ממסלול הכשרתן המקצועית.

מכל עבר פוקדות את המשק אחיות צעירות הבאות להשתלמות אצל חנה בלוך.

בגיל 72 פסקה יום אחד - די מספיק לי! מוטב אחליט לפרוש מאשר אתבקש לכך, ועברה לעבוד במתפרה.

קופת חולים זיכתה את חנה בתואר "יקירת קופת חולים" ושמרה לה זכות ראשונים.

עם הזמן זוכה חנה לשנות אושר במשפחה ובמשק. דבר זה מהווה את פסגת מעגלי חייה. שלוש בנות ומשפחותיהן, שהיו כשתילי זיתים סביב שולחנה. היכולת להתקשר עם בני המשפחה בגילאים השונים הייתה מרשימה. ועד לשנים האחרונות היו הנכדים ונינים באים לשוחח עם סבתא חנה.

את יומנה היא פותחת: "משפחתי גדולה וענפה ואני מאושרת ומתפללת בליבי יום יום על היש הגדול שהתברכתי בו. והלואי שלא ייפגע חס ושלום האושר הגדול הזה, שלוש בנות נהדרות עם משפחותיהן. איך זכיתי באושר הגדול הזה. לפעמים בלילות על משכבי בין עירות לשינה אני ממשיכה לרקום חלומותי ולא מאמינה. חיי היו קשים, מסובכים ולא פעם עמדתי על פי תהום, מיואשת, מאוכזבת ולא ידעתי איך להמשיך והאם יש טעם להמשיך"?

והנה בעלות גדיש חייה ויבולה משפיע שפע נחת, על חנה ועל אוהביה ניחתה חרב הגורל האכזרית.

תמרק'ה, הבת הבכורה, נפגעה בתאונת דרכים. ושבר נורא נפער ונבקע במשפחה הגדולה.

תרצה עוזבת את החיים לאחר מחלה, ולוסיק, אליעזר הן, ראש השבט, כרע תחת סבלו הכמוס ומחלה קשה גוזלת אותו מהקן.

לא יתואר במילים סבלה האיובי של האישה רבת הפעלים והתלאות אל מול האבדן הכפול.

חנה - אישה אם, נואשת במעמקי ליבה, אך אינה נשברת. היא מקיימת בשנים האחרונות את אורח חייה ב"בית הדר", כשבני הבית ובני משפחה סועדים אותה באהבה.

חרף חולאי הגוף הממושכים, פתיל חייה הארוך עודנו מאיר. חנה קוראת הרבה, עורכת במסירות את אוספי המכתבים הרבים כהכנה לעזבונה ואט אט מביעה בדעה צלולה לכולנו את הכרתה כי סוף הדרך הנה הגיע.

חנה נפרדה מאתנו בשנת ה-95 לחייה, כשעמליה ביתה היחידה עכשיו סועדת אותה יומם וליל וזר אוהביה במשפחה על נכדיה ונינה אבלים עמנו.

יהי זכרה ברוך