04-6486981
צור קשר
Mazkirut@en-harod.co.il
שלח דוא"ל
צור קשר
שלח דוא"ל
|
|||||
וילי זאב דגן - 9.3.1913 - 20.12.2008 בשנת 1913, בעיירה קטנה שבפולין, נולד וילי, בן שני למשפחה בת שישה בנים. כשהיה בן שנתיים עברה המשפחה לגרמניה. וילי סיים את לימודיו בגיל שבע-עשרה עם תחילת תקופת הנאציזם בגרמניה, והצטרף לתנועת הנוער הציונית ה"בונים", ובאמצעותה סודרה לו אשרת עלייה לארץ ישראל. בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, עלה וילי לארץ כדי להצטרף לחברתו רות שעלתה כמה חודשים קודם לכן לקיבוץ עין חרוד. הרצון להעלות את ההורים מגרמניה לארץ, הביא אותו להישאר בחיפה לעבוד בבניין ולאסוף עם אחיו כסף למטרה זאת. ב-1936 עלו ההורים לארץ ווילי מצטרף לקיבוץ עין חרוד ומקים משפחה עם רות. וילי עבד שנים רבות בבניין, היה נוטר ושומר שדות. רוב שנות חייו עבד כנהג בקואופרטיב בית שאן חרוד, עד גיל שבעים ושתיים. עם יציאתו לגמלאות עבד במרכולית שהייתה אז בחיתוליה, עד גיל שמונים. בתקופת "חומה ומגדל" השתתף בהקמת יישובים חדשים והיה בין אלפי המתנדבים שעלו לביריה בי"א באדר 1946. באותה שנה, ב-21 ביוני בשבת שנודעה "כשבת השחורה", נעצר עם אלפי חברי ההגנה ונשלח למחנה המעצר ברפיח. וילי השתתף בארבע מלחמות: * במלחמת השחרור היה נהג בשיירות שהובילו אספקה לירושלים הנצורה. * ב-1956, במלחמת סיני גויס כנהג לפלוגת תובלה של צה"ל. * במלחמת ששת הימים שוב גויס כנהג תובלה. * במלחמת יום כיפור, בהיותו בן שישים, התנדב כנהג משאית של "בית שאן חרוד" להוביל תחמושת ללוחמים ברמת הגולן, שם פגש את שני בניו המגויסים אלי וגבי. הבן השלישי, הילל ששירת בסדיר, נלחם בתעלת סואץ. בין המלחמות, ניהל שיגרת חיים רגילה של עבודה ומשפחה. וילי היה ציוני בנשמתו, איש שוחר שלום, בעל חוש הומור יוצא דופן, איש ספר ובעל מוסר עבודה גבוה ביותר. ילדיו יזכרוהו כאבא ספורטאי המשחק כדוררגל, קופץ קפיצות ראווה לבריכת העפר, צד עם בניו אגמיות בבריכות הדגים ומגדל איתם יונים. נכדיו יזכרו אותו כסבא של ארוחות בוקר בשבת, שהיו ייחודיות אך ורק לו. בשנים האחרונות כשבית-הדר היה לביתו, שמענו ממנו רק מילות הערכה ותודה למקום ולעובדיו המסורים. אנו, כל משפחת דגן, מבקשים להודות לצוות המסור של הבית על הטיפול והאהבה שהענקתם לאבא וסבא שלנו. וילי השאיר אחריו שבט לא קטן: ארבעה ילדים, שנים-עשר נכדים ועשרה נינים, הנושאים איתם המון זיכרונות נעימים של מסירות, התייחסות לכל אחד ואחת מבני המשפחה, והומור. תנוח בשלום על משכבך, סבא יקר ואהוב שלנו. משפחת דגן על ענפיה לזכרו של וילי דגן חיבבתי אותו. הוא היה אדם נעים הליכות, הגון ישר ומאד מסודר. לא החלפתי איתו הרבה מילים רק מתוך הסתכלות עליו עמדתי על אופיו. לפני שעברנו להתגורר בבית הדר היינו שכנים. וילי גר בדירה מעל דירתי ורק מדרכה צרה חצצה בין השתיים. מתחת לדירתו הייתה גינה רחבת היקף שהשתרעה גם לדרומה של דירתו. וילי בשעות הפנאי שלו תמיד יצא לעבוד ולעשב כל עשב בר שצץ לו פה ושם. השטח היה צריך להיות נקי נקי. ראיתיו תכופות על מרפסת דירתו, יושב בכורסה נוחה וקורא קורא. וילי אהב מאד לקרוא. כאשר התגוררנו כבר בבית הדר, שולחן האוכל שסעדתי עליו היה סמוך לשולחנו. הרביתי להסתכל עליו ולעקוב אחר הבעות פניו. וילי היה צלול והִרבה לחייך. פעמים, שאלתי אותו שאלות כמו: "בן כמה אתה וילי" והוא ענה ללא היסוס: "בן תשעים ושש". פעם שאלתי אותו: "וילי, את מי אתה אוהב?" הוא חייך ואמר: "מה זאת אומרת? את כולם". אבל אני נוכחתי שהוא אוהב הכי הכי ילדים קטנים. משנכנס לחדר האוכל שלנו ילד קטן, מיד אורו עיניו. הוא הושיט את ידו כדי לגעת בקטנטן וללטף אותו. אפילו בקבלות השבת שלנו, באמצע "מסַפְּרֵי הסיפורים" הוא הפסיק להקשיב ועקב בעיניים נוצצות אחרי התינוק. כל-כך השתוקק לגעת בו ולהחזיק אותו בזרועותיו. כששאלתי אותו - הוא כבר לא הרגיש בטוב - "וילי איך אתה מרגיש?" הוא ענה: "בעזרת השם, הכול יהיה בסדר". לא התאונן. שולחן האוכל בצדו של וילי תמיד היה נקי נקי. הוא סילק כל פירור, אהב ניקיון וסדר. וילי, אתה חסר לחבורת המתגוררים בבית הדר. אני תמיד מסתכלת על המקום הריק שהשארת ליד שולחנך וכואב לי להסתכל לשם. תנוח בשלום
עמליה שמאלי | |||||
 |
הוסף |
|
|
|
|
|
