דפי הנצחה

אמא יקרה שלי

אין לי מילים כרגע להסביר את ההרגשה המאוד מוזרה הזאת שאת כבר לא פה. מה זה אומר בכלל? לא יודעת אבל כמו שאת אומרת "ימים יגידו".

מאמא שלי, איזה מסע עבר עלייך בחיים האלו ועוד איך הוא נהיה מטורף שנכנסתי, אפשר להגיד, בכוח לחייך. הרי לא יכולת ללדת והנה בכל זאת מצאתי את הדרך והגעתי. היה לי כל-כך דחוף להגיע אלייך כי כבר אז ידעתי שרק את תוכלי להיות אימא שלי.

ווואיייי ווואיייי כמה שהספקנו ובילינו ועשינו וחווינו ביחד מאמא שלי, מלאא מלא זיכרונות יש לנו שכולם עיצבו אותי להיות מי שאני היום הילדה שכל-כך גאה להיות שלך.

אימא את פשוט נדירה. עם נתינה אינסופית. את לימדת אותי מה זו אופטימיות ועוד המשכת ועשית לי "סטאז'' בכל התקופה האחרונה מאז שהתגלה לך הסרטן. מאמא שלי את גיבורת-על חלל!! וההשראה הגדולה בחיי.

כמו שרק את יודעת בקסם הנדיר שלך עשית מהפחד מוות שלי הכי נורא וגדול, המוות שלך, להיות אחד הדברים היותר נעימים שהיו לי בחיי. את אינך. הייתי איתך בנשימתך האחרונה והנה אני ממשיכה לנשום.

זכיתי לאהוב אותך והכי זכיתי באהבה שלך ולנצח ולעולמים אמשיך לזכות!! ושוב תודה רבה לך על הכל!! מאמא שלי אוהבת אותך הכי בעולם!!

את אמנם כבר לא פה לידי אבל בלב שלי את תמיד קיימת ולנצח תשארי. וכמו שאת אומרת, "זה מה יש ועם זה ננצח!"

יודעת שאת כבר במקום שיש בו רק טוב ובכל זאת כאן תנוחי על משכבך בשלום!!

 

נולדתי במאי 1943 בגבעתיים, ליצחק ואסתר וינברגר שעלו באניית מעפילים מאוסטריה בתחילת המלחמה. אבא עבד במפעל ייצור ואימא פתחה "סלון סריגה" בבית עם חברתה הטובה כדי לעזור בפרנסה. השפה המדוברת בבית הייתה גרמנית ומכיוון שהוריי התקשו בשפה העברית - שימשתי לעיתים קרובות כמתורגמנית ומתווכת.

ב-1946 נולדה רונית אחותי לשמחת כולנו. סלון הסריגה נסגר מחוסר מקום בבית והתמלא באחותי הקטנה.

לימים עברנו לגור ברמת גן מול מפעל השוקולד של "עלית". הוריי פתחו חנות פרחים מתחת לבית. ניחוח השוקולד השתלב נפלא עם ניחוח הפרחים והעסק שגשג יפה.

בתיכון עברתי ללמוד בכפר הירוק ואחותי נשלחה לחברת הנוער בעין חרוד.
בצבא שירתתי במעין ברוך במסגרת גרעין. לאחר הצבא יצאתי לטיול באירופה כמתנת שחרור מהוריי. במהלך הטיול שהיתי שמונה חודשים בלונדון עם קרובי משפחה, שם עבדתי כבייביסיטר ולמדתי אנגלית. בינואר 1966 נפטר אבי מדום לב בגיל 59 ונאלצתי לעזוב את לונדון ולחזור הביתה.

המשכתי את חיי בארץ כמזכירה במלון דן תל אביב שם עבדתי כ-17 שנים.
בזמנו לא היה חיוג ישיר מהחדרים וכל התקשורת התבצעה דרכי, וכך נוצרו הרבה קשרים טובים עם האורחים: נשיאים, ראשי ממשלות, שחקנים ואנשים חשובים ומעניינים מכל העולם.

בשנת 1979 נפטרה אימי ממחלת הסרטן, לאחר תקופת מחלה ממושכת, כשאני לצידה כל הדרך.

בשנים אלו התחזקו הקשרים עם משפחתי בעין חרוד. רונית, אלכס, מירב, צחי ושירי. הם נהנו לבוא לבלות בעיר הגדולה ואני אהבתי מאוד לפנק אותם בבישולים מיוחדים וקניות ברחוב ביאליק ברמת גן. לאחר כשנתיים הגיעה טל לעולם בבית חולים הקריה בתל אביב.

רונית החליטה בשבילי שמוטב שלא אגדל את בתי לבד בעיר הגדולה, ובאה לאסוף אותי מבית החולים ישר לביתי החדש בעין חרוד.

זכיתי לגדל את טל בסביבה אוהבת וטיפחנו יחד את הקן המשפחתי שלנו שהיה מיוחד מאוד.

בקיבוץ השתלבתי בעבודות שונות בחינוך, במטבח, ובמעיין חלב שנעשה בהמון אהבה ויצירתיות.

בהמשך מילאתי תפקיד במרכזיה בפלבם. הייתה זו תקופה יפה עבורי.

ב-1999 נפטרה אחותי רונית ממחלת הסרטן בעודה צעירה ויפה ורק בת 52.

כשיצאתי לפנסיה המשכתי לפתח את תחביביי בבית ובמפעלון הקיבוץ.
עסקתי בציור על חרסינה וקרמיקה, ציור על בד, סריגת צמר, רקמה, סריגת תחרה במסרגה אחת בשילוב חרוזים, אפיה ובישול.

לאחר לכתה של רונית מיניתי את עצמי להיות סבתא לשלושת נכדיה, עיסוק נהדר שהוספתי לחיי.

 

עדנה כתבה עוד המון סיפורים על תקופות שונות בחייה. נשמח לספרם ולשתף אתכם בהזדמנות הראשונה שיתאפשר לנו מפגש קרוב ומחבק.

עדנה נפטרה ממחלת הסרטן לאחר דרך יוצאת דופן שבה הרגישה טוב למרות כל הטיפולים הקשים שעברה. לאורך כל הדרך נשארה אופטימית, חייכנית ועסוקה ביצירה שכה אהבה.

לפני זמן קצר החלה לחוש ברע ונזקקה לסיוע בבית הדר. בזמן הזה עשתה תהליך טבעי ומרגש של פרידה מול טל, שהתמודדה בצורה מעוררת השראה.

גם אנו, משפחתה הקרובה, היינו לצידה אהבנו וחיזקנו.

עדנה - עשית זאת בדרך שלך - בדרך של "עֶדְנָה".

אוהבים אותך מאוד

נוחי על משכבך בשלום

יהי זכרך ברוך