דפי הנצחה

לביא שלמה - 1882 - 1963

שלמה בן שרה ויקותאל נולד בפלונסק בפולין ב-1882, לאב בר אורין מחסידי גור, סוחר במקצועו, שנתן לבנו חינוך מסורתי. נוסף לכך למד לביא קצת פולנית ורוסית. בגיל צעיר החל לעזור בפרנסת הבית על ידי עבודה במאפיית הסבא וסבתא.

עם בן עירו דוד בן גוריון, היה חבר באירגון "עזרא" , שכינס את ילדי העוני והיתומים שגדלו ללא תורה וחינוך, ללמדם תנ"ך ועברית.

לארץ עלה בשנת 1905 ועבד כפועל בפרדס בפתח-תקוה. השתתף בפגישות היסוד של " הפועל הצעיר", עבד במקומות שונים ובעיקר בבית חרושת לשמן "עתיד". אחרי שנה חזר לביא לחו"ל למספר שבועות, כדי להתייצב לצבא הרוסי. כל זה כדי לחסוך מאביו קנס של 300 רובל בגין השתמטות הבן מהצבא.

כשהקימה חברת "עתיד" בית חרושת שני בחיפה בשם "שמן" עבר לשם גם לביא. אחר כך היה מנהל חוות חולדה. כעבור שנה עבר לסג'רה שם עבד עם חברו דוד בן גוריון. בשנת תרס"ח השתתף בהקמת השומר. הוא היה שומר בגליל וביבניאל ואחר כך בחדרה וברחובות. זמן מה עבד בכנרת בייבוש ביצות.

בשנת 1922 נשא לאשה את רחל זיסלה, שניפטרה בעין חרוד בשנת תרצ"א.

היא הייתה בעלת שאר רוח ותרבות עמוקה.

לביא התגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה והוא אז בן 60. נבחר

כחבר הכנסת הראשונה ושנייה. היה ציר הקונגרסים הציוניים ה-17 18 19.

לביא היה חבר הכנסת הראשון שדרש להסיר את חסינותו, כדי שיוכל לעמוד לדין באשמת דריסת אדם בשגגה במכוניתו הפרטית. בקשתו נתמלאה, הוא הועמד לדין וניקנס קנס סמלי. אחר כך עזר לשקם את משפחת הנפגע, בעזרתה של רחל ינאית בן צבי רעיית הנשיא.

לביא הרבה לכתוב בעיתונים, בעיקר ב"דבר" וב"הפועל הצעיר". מאמריו מצוינים בכוח ביטוי עז ובאומץ נפשי רב, להגיד את האמת שלו נגד המקובל והשגור. את פרשת חייו העלה בספריו:"מילתי בעין חרוד" ו"עלייתו של שלום ליש".

לביא היה הוגה רעיון הקבוצה הגדולה וממייסדי עין חרוד בי"ח באלול תרפ"א.

עם תום מלחמת העולם הראשונה, כאשר צצה התקווה לעליית יהודי רוסיה,

היה צורך להכין לעולים אפשרויות קליטה והשתרשות בהתיישבות. לביא העלה את תכניתו בקנאות ובהתלהבות, נלחם נגד מושבי העובדים והקבוצה הקטנה האינטימית. תוכניתו - ליצור בתוך הקבוצות כל מיצרך הדרוש לאדם, משרוך נעל ועד מכונה וטרקטור. תכניתו הלהיבה אלפי פועלים, עולים חדשים ופועלים ותיקים, שנתנו את ידם להגשמה. תכניתו כבשה גם את המפלגה החדשה - מפלגת "אחדות העבודה".

תקוות הדור להתחדשות בתכנית התיישבותית גדולה, תוכנית סוציאליסטית

של חיי קומונה, השוללת רכוש פרטי ומאפשרת כיבוש קרקע ועבודה להמונים - מצאה את מסגרתה בתכניתו של לביא.

שני בניו נפלו במלחמת העצמאות - ירובעל במעלה הגלבוע והלל בנגב.

כותבת הבת:

לא ככל האבות היה אבי. אמנם אהבה רבה אהב אותנו, את שלושת ילדיו, אך עם זאת היה משהו קדוש ויקר לו מכל, שלא פעם גזל מאיתנו, שלושת ילדיו היתומים מאם גם את אבינו. אותו משהוא - היה עמוד האש של אבא, האידאל הנישגב של החייאת ארץ ישראל, החזרת העם לארצו, הבראת נפש העם הגלותי שתהיה של עם יוצר והקמת דפוסי חיים שבהם הצדק והשיוויון יהוו את הבסיס.

לאיוב דמיתי את אבי. מה רבו מכותיו וסבלו ובכל זאת לא נאץ את הקדוש לו - ככל שיגונו היה עמוק כן ידע למצות את גדולת מעשה בניין הארץ והקמת המדינה. אך איוב זכה וחשבונו נפרע ואילו אבא נשא יגונו כל ימיו.

ביגונו ובאושרו, הקצה אבא מקום נכבד בלבו ובזמנו ליקיריו שאינם.

עוד בהיותנו ילדים, נהג אבא לעלות איתנו מדי שנה אל קברה של אמא, לקרוא לפנינו ממכתביו ולגלות את יקר נפשה. את קברה טיפח במשך 34 שנים, עד ימיו האחרונים. וכאשר נוספו לקברה של האם גם קברותיהם של הבנים השקיע כל אהבתו לטיפוחם ולהנצחתם.

יהי זכרו ברוך