דפי הנצחה

לאה גורן - 1909 - 2011

סיפור חייה של אימא כפי שהיא כתבה לקראת יום הולדת 80.

נולדתי בשנת 1909 - שישית בין שמונה ילדים.

ימי ילדותי עברו בשקט, משפחה לא עשירה, אבל מבוססת. עסקו במסחר עורות. כשהייתי בת שש מת אבי. הוא היה איש יפה, חזק. נדקר ממסמר ביד וכנראה היה זיהום בדם. אימא נשארה לבד, עם כל העסקים ומשפחה גדולה, והיה קשה מאוד. סבא היה האיש שניהל את עסקי העורות, הילדים עזרו במידה מסוימת, אבל לא הרבה יכלו לתרום. ובכל זאת כל הילדים למדו, גמרו בתי ספר תיכוניים, בחלקם למדו גם באוניברסיטה.

מלחמת העולם הראשונה עוד לא נגמרה. אני זוכרת את חילופי השלטון, רמת החיים ירדה, ואנו, הילדים, רצינו לתרום. אני למדתי בבית ספר יסודי עברי ואחר כך בגימנסיה רוסית. בהיותי בכיתה השמינית, בדיוק בזמן בחינות הבגרות, מתה אמי. אחי הגדול נכנס לעניינים והיה לראש המשפחה.

הבנו שעל כל אחד להתחיל לדאוג לצרכיו, לעתידו....

אני זוכרת שמשפחתנו הייתה ציונית, ונדמה לי שאבא אפילו קנה חלקת אדמה בארץ.

אני גמרתי את הגימנסיה והחלטתי ללמוד הוראה, כסף ללימודים לא היה לי, לכן פניתי למועצה היהודית. באותה עת קיבלו היהודים אוטונומיה באסטוניה. בכדי להחזיק את בית הספר העברי היו חייבים להביא מורים מן החוץ וכך קיבלתי מִלגה והתחלתי ללמוד בסמינר בריגה - לטביה.

בגמר לימודיי חזרתי הביתה והתחלתי לעבוד, בהתחלה כגננת ואחר כך כמורה, בעיר הולדתי. תוך כדי עבודתי בהוראה התחלתי גם ללמוד באוניברסיטה. כעבור שנתיים עברתי לעבוד בעיר אחרת, עיר הבירה של אסטוניה. שם עבדתי שלוש שנים ולא יכולתי להמשיך את לימודיי באוניברסיטה.

חוץ מהעיסוק בהוראה היינו מאורגנים בהסתדרות "הצופים", ב"החלוץ" - קשורים עם "השומר הצעיר" בלטביה. באו אלינו שליחים מהארץ, וממקומות שונים בחו"ל ואז גמלה בלבי ההחלטה לעלות ארצה. מכיוון שהייתי חברה ב"החלוץ" המקומי שלנו, הייתי גם מדריכת צופים, הצלחתי לקבל סרטיפיקט לעלייה.

הגעתי ארצה בשנת 1932. אמנם הייתי מורה ולימדתי כבר מספר שנים בחו"ל, אבל לא העליתי על דעתי להיות מורה גם בארץ. בארץ צריך להיות חלוץ, לעבוד את האדמה.

כל בני משפחתי לחצו עליי לפחות להירשם במשרד החינוך, שידעו לפחות על קיומי. וכך קרה שהגעתי לעין-חרוד, על פי המלצת משרד החינוך.

השנה הראשונה הייתה קשה מאוד. חוסר ידע, והיכרות ראשונה עם ילדי הארץ, גישתם אל המבוגרים, חוצפתם, חוסר המחיצות, שפת הילדים שלא הכרתי, חוסר המשמעת וכו'. בחוץ לארץ דיברנו עברית של "שבת" ולא בשפה המדוברת של יום יום.

אני כבת בכורה חוויתי וליוויתי את אימא כ'זנב' בכל תפקידיה - מורה ומחנכת (גם אותנו ילדיה), מרכזת ועדת חינוך, העברות, סכסוכים וכו'. כל אחד מאיתנו שרק למד לשבת בילה את שעות אחה"צ בכיתות בארוחת ערב. זכינו גם להיות תלמידים של אימא בכיתות היסוד, גם אני וגם משה.

שנים של חינוך והוראה, קשרים אמיצים עם חבר העובדים כמנהלת, כעובדת בספרייה, שמירת הקשר עם הילדים ואחר כך בספריית החברים. עם גל העלייה מרוסיה לקחת חלק פעיל בקבלת העולים בעין חרוד, הילדים בבית הספר ולכולם היית פה ואוזן בחודשים הראשונים במולדת.

בפרק האחרון, חווינו וליווינו את הקושי וההשלמה שלאחר שלושה ניתוחים בפרק הירך אין ברירה אלא לעבור לבית הדר. הראש כבר הבין, אך הלב סירב לקבל.

אני רוצה להודות בשם כל בני המשפחה למערכת הבריאות שלנו ובעיקר לצוות הנהדר של בית הדר, על הרגישות, ההבנה, המסירות והיחס החם לאימא ולכל אחד מבני המשפחה. אוהבים אתכם ומאוד מודים לכם.

מקווה שלקחנו מאימא, נוסף לכל מה שקיבלנו, גם את היכולת והרצון העז,
בכל עת, להביע תודה - בחיוך ובעיניים מוארות, עד רגעיה האחרונים.

תודה!

נינה פלס והמשפחה

סבתא שלי, סבתא שלנו

אי-אפשר לסכם בכמה מלים פרק חיים כה ארוך, כה משמעותי -

אבל אפשר להזכיר כמה זרעים שזרעת ועצים שנטעת בי-בנו -

את האהבה לחינוך, את התפיסה שהנחתה אותך ומנחה אותי של מפגש בגובה העיניים, תמיד אמרת שמי שעוסק בחינוך צריך לאהוב את הילדים ולהתייחס אליהם כשווים, הקדמת את זמנך בעניין הזה.

אהבנו לבוא אליכם סבתא,

ידענו שבכל שעה את ערה ותקבלי אותנו בסבר פנים טובות, בהקשבה, באהבה וידענו גם שתמיד נוכל להתנחם בארון ההפתעות שהיה עמוס בכל טוב ומחכה לנו.

היה לכם סבתא, לך ולסבא, גן עצי פרי לתפארה - העצים והפירות שזורים בתמונות ילדותנו, כל פרי בעונתו. הייתה התרגשות סביב הבשלת הפקאן, שקלנו וספרנו ובכל שנה נרשמו שיאים חדשים, היה הריח המיוחד של עץ הגויאבות ותותי העץ הסגולים שעד היום אנו לא מצליחים לשחזר את טעמם.

סבתא היית לנו ותהיי לנו מודל לשאת אליו עיניים, מקור לגאווה, להזדהות. אני מרגישה שהייתה לנו זכות להיות נכדייך, ליהנות משיחות משמעותיות, מעצותייך הטובות.

הייתה גם לילדינו הזכות להיות נינים לסבתא רבתא כל כך משמעותית, שמכירה כל אחד, שיודעת וזוכרת ומתעניינת במצב הלימודים במצב החברתי ובכלל. הייתה להם הזכות לראיין אותך ולשזור את סיפורייך בעבודות השורשים, הייתה להם סבתא שהייתה חלק מהקמת המדינה וההתיישבות בה, ואפשר לשוחח איתה וללמוד עוד ועוד.

סבתא אנחנו כבר מתגעגעים!

הנכדות והנכדים

לאה גורן - סיפור חיים

לאה הגיעה לארץ בשנת 1932, חדורת אידיאלים ושאיפה לעבוד בכל עבודה שתידרש. שושנה המורה, מצוות המורים הראשון בעין-חרוד שליד המעיין, שמעה עליה והזמינה אותה להצטרף לצוות החינוך וההוראה בביה“ס, בעין-חרוד ”החדשה“, ליד קומי.

שנתה הראשונה של לאה בחינוך לא הייתה קלה.

כמי שלימדה וחינכה בעבר, עם מטענים אחרים, תרבות אחרת - ההתמודדות במקום לא הייתה פשוטה, אך כל העת חיזקו את רוחה, כי הכירו ביכולת ובפוטנציאל, ואכן, השנים הבאות נראו כבר אחרת ...

בעצם כל שנותיה בעין-חרוד לאה לימדה, גידלה והצמיחה מחזורים מחזורים של ילדים מ-א‘ עד ג‘. אלה היו הכיתות שהעדיפה ואהבה במיוחד.

המחזור הראשון שלה - כיתתה של דליה כרמי וחגי אדר. הסלנג המקומי, הקללות ושאר התעלולים של הילדים, באו כאמור להעמיד את לאה במבחני ההוראה והמנהיגות שלה, שכמעט והיו לה למכשול. בשנים שלאחר מכן ברור היה לגמרי מי המורה ומי התלמידים ומה מקומו ומעמדו של כל אחד...

לאה שייכת לאותם "בני אדם משונים" שראו בחינוך ייעוד חיים, מפעל חיים, מתוך תפיסה שלמה שהוא מקיף את כל סדר יומו של החניך, מבוקר עד לילה והוא כולל, מעבר להוראה ולחינוך, את כל מערכת היום - טיפול, ביגוד, אוכל, דאגה בעת מחלה ומה לא - אוטוריטה מלאה, העומדת בראש סולם הפירמידה כאשר על פיה יישק דבר.

באותם ימים המטפלות שמו עצמן (כך היה מקובל) בהיררכיה של הצוות במקום אחר: "חכו שלאה תגיע", "נחכה ללאה לשמוע מה תאמר", "לא מתחילים לפני שלאה תגיע", וכך הלאה , וזה כולל כמובן גם את ימי החופש בשנה.

התפיסה החינוכית של אותה שלמות ונתינה עד תום למען הילד, למען המערכת, הלכה עם לאה לאורך כל הדרך. היא מעולם לא הסכינה לשינויים שבאו עם השנים, שבאו לשחרר את המורה מחלק ממטלותיה והאחריות הרבה שלקחה על עצמה. זה היה אך טבעי כך ומובן מאליו. לא זכור לה שהסתכסכה עם הורים. הקשר היה תמיד הדוק, מתוך כבוד, חיובי. הילדים היו "שלה" ובאחריותה, ותמיד עמדה לצדם מגוננת עליהם. נזכיר את סיפור הפילוג כאשר באו "לקחת" את ילדי "המאוחד" מן הכיתות, היא עמדה כצוק איתן, בחודשי הריונה האחרונים, ולא נתנה להתקרב ולגעת בילדים, שראתה בהם את ילדיה - כך לא עושים לילדים.

בגיל הפנסיה וכבר לפני כן עסקה בלימודי האנגלית בכיתות היסוד ובהדרגה עברה להיות הספרנית של ספריית הילדים בבית הספר . למרות פערי הגילים היה זה סיפור אהבה הדדי.

והמנגינה הזאת נמשכה עד שנותיה המאוחרות עד שהופסקה בגלל מגבלות בריאות בגיל 89.

לאה, בעלת משפחה ענפה, תומכת, משפחה רבת שלוחות. למרות גילה המופלג -קוראת, מתעניינת, מעורה ומעורבת בחיי המשפחה, הקיבוץ והארץ. זן מיוחד במינו...

מן הארכיון

מִשֶּׁהוֹלֵךְ אָדָם
אילנה יפה-רוסאנו

מִשֶּׁהוֹלֵךְ אָדָם לְעוֹלָמוֹ
נִשְׁאֶרֶת גִּנָּתוֹ לָעוֹלָם.
פִּרְחֵי נוֹי שֶׁלָּהּ וּפִרְחֵי בָּר, עֲצֵי
פְּרִי וַעֲשָׂבִים שׁוֹטִים. וּזְרָעִים
שֶׁזָּרַע לָעוֹלָם, וְאַף אֵלֶּה שֶׁלֹּא עָלָה
בְּיָדוֹ, נִבְלָעִים
בָּאֲדָמָה הַשּׁוֹקֶקָה, מִצְטַמְּחִים בִּמְלֹא יְפִי הֲדָרָם
מְנִצִּים יָרֹק, צֵל עֲנָפִים וּפֹארוֹת
עַנְפֵי מַחְשָׁבוֹת שֶׁנֶּחְשָׁבוֹת עָמֹק לָעוֹלָם
וְנוֹבְטוֹת.