דפי הנצחה

זיוה כהן - 1936 - 2020

תולדות חיים

זיוה נולדה בשלושה למרס 1936, בקיבוץ תל יוסף השכן, לתחיה ואברהם אלישיב. אחות בכורה לגלעד.

ילדותה עברה עליה בשדות העמק, למרגלות הגלבוע. מוקפת בטבע שכה אהבה.

ילדות עטופה באהבה ודאגה אין קץ של אבא ואימא בצד חינוך נוקשה וסגפני של דור החלוצים המסור עד כלות לחזון ולהגשמה הלאומית.

המזיגה הזו בין המחויבות למען הכלל ובין השאיפה להגשמה אישית ילוו אותה לאורך כל חייה וישפיעו עליה בכל צמתי חייה.

עם סיום השירות הצבאי כחובשת, ביקשה מאסיפת הקיבוץ לצאת ללימודים בבית הספר לאחיות. אסיפת חברים סוערת החליטה בשלילה על הבקשה והיא החליטה ללכת אחרי המיית ליבה, לעזוב את הקיבוץ ולהתמסר ללימודים בבית חולים רמב"ם.

במהלך לימודיה פגשה את דן, ולמרות שהיה "עין-חרודי", אהבתם פרצה וגברה על מחסומי היריבות הנושנה בין שני הקיבוצים.

זיוה שימשה כאחות הקיבוץ במשך שנים רבות ולאחר מכן אחות בבית-חולים העמק בעפולה במחלקת פגים, במחלקת עיניים ושנים רבות עבדה במסירות במרפאה הגסטרולוגית, עד יציאתה לגמלאות.

לאורך כל אותן השנים הדריכה במסירות את כל הנשים הצעירות לקראת הלידה ולא חסכה כל מאמץ כדי "לרפד" את דרכן לאימהוּת.

לקראת יציאתה לפנסיה הרגישה עדיין מלאת מרץ והחליטה לרכוש מקצוע שבו תוכל להמשיך לעבוד ולתרום, ולכן יצאה ללימודי קוסמטיקה, תחום שבו עסקה במסירות כדרכה בכל.

במהלך השנים הקימו דן וזיוה שבט גדול הכולל שישה ילדים, 22 נכדים ועוד בנים ובנות מאומצים שחובקו אף הם באהבה גדולה למשפחה. לכל ילד ולכל נכד ידעה לתת את תשומת הלב הייחודית לו. בכל אדם מצאה את נקודות האור ואת השבילים אל האישי והקרוב. חברת קיבוץ ואשת משפחה שידעה למצוא את שביל הזהב אל ההגשמה האישית.

זיוה בלטה בסקרנות הלימודית האינסופית, תמיד בהרצאות, בהצגות, בטיולים בלמידה, כותבת, מסכמת מעורבת מאד.

נזכור אותך זיוה יקרה - באור וביחס האנושי שהענקת תמיד.

נוחי בשלום על משכבך, ימתקו לך רגבי אדמתך שכה אהבת.

יהי זכרך ברוך

מתוך עצב גדול וגעגועים למה שפעם היית עבורי, אני מעלה את הדמות שאת. את הסקרנות שלא יודעת שובע, את החום של החיבוק והיד שהנחת על ידי. ההתעניינות הכנה בשלומי, ההתרגשות שאחזה בך כשקראתי לך "אימאל'ה". אל הרגעים שהיית אומרת, "נו באמת נירי", דוחקת בי להתנסות בהכול לפני שאני מקבל החלטות, דואגת לי נורא אבל גם סומכת עליי מאוד.

הסתכלתי עלייך בהערצה גדולה, על הדרך שבה את דבקה בחיים כאילו הם עומדים להסתיים בכל יום. חייבים להספיק להרצאות, לטיולים, לסרטים, לחוגים, להתעמלות, לנסיעות לחו"ל, לבריכה, לתערוכה, לפריחה.

לא על הרבה דברים נמנענו מלדבר, אבל נושא אחד היה טאבו, המוות - פחדת ממנו "פחד מוות". אבל כשהגיע הסרטן לפני כשלוש שנים, פתאום הרגשתי אצלך השלמה עמוקה שאומרת, סופסוף הוא בא וכבר לא צריך לפחד ממנו. בצחוק אמרת שאת דואגת לאבא שיהיה מי שיגיד לו מה לעשות, אבל בתוך תוכך לא הצטערת על כלום. פשוט שמחת מקצת מנוחה מהריצה האין סופית. אני זוכר שאמרת כמה את שמחה שאת לא צריכה לנסוע לדורות בגלבוע ויכולה פשוט לנוח.

בתקופה האחרונה חיינו בידיעה שכל יום עשוי להיות יומך האחרון ובכל זאת צחקנו שאת לא מוותרת ואולי בעצם הכול טעות. לפני ימים אחדים עוד חווית את דעתך על הבחירות וקראת ביומן הקיבוץ כאילו המוות אינו אורב מעבר לפינה.

בתוך שדה כלניות, באדמות העמק החומות, בתפאורה המושלמת שאת כה אוהבת, נמצא רגע מזוקק אחד שבו את מחבקת אותי באהבה ובשמחה פשוטה. כך ארצה לזכור אותך.

באהבה גדולה,
בנך ניר

במשך כל שמונה-עשרה שנותיי היית חלק גדול ובלתי נפרד מחיי. אישה עוצמתית, דעתנית, חכמה ומלאת אהבה. אני מרגישה שיש בתוכי הרבה ממך, וממה שלימדת אותי. ההתרגשות הבלתי נגמרת נוכח מראם של נופים ופריחה, הרצון והצמא לדעת, לשמוע וללמוד, ההתבוננות והרגישות לכל הפרטים, וכן גם הביקורתיות.

היית עבורי כסלע איתן, תמיד קשובה, מכילה ויודעת בדיוק מה אני מרגישה ללא צורך בדיבור מיותר. הייתה לנו שפה משותפת, ותמיד התעניינת בכל פרט ופרט אודותיי. הבית של סבא ושלך היה עבורי בית שני. פינקתם אותי בכל טוב, היית מכינה לי "מיטת נסיכים" ומורה על סבא להכין לי תירס ורימונים. בשבתות שמשיות ויפות, כמו השבת האחרונה, היינו מטיילים יחד לצפות בפריחת הכלניות, הרקפות והצבעונים, וכל-כך נהנים לראות את נדידת הציפורים.

"סבתי", את וכל החוויות המשותפות שלנו נמצאות בליבי וילכו איתי לעד. תודה על שהיית בחיי, ואהבת אותי ללא תנאי. תודה על כל האור, השמחה, הצחוק וגם העצב שהענקת לי. תודה על שהיית גאה בי והתפארת בי בפני המשפחה והחברים. תודה על חיבוקים, נשיקות, סיפורים, וכל כך הרבה "רגעים". תודה על שהרחבת את ליבי. תודה על שלפעמים פשוט "היית".

לפני שבוע נפרדתי ממך בזמן שישנת, והודיתי לך על הכול. היית נראית שלווה ונינוחה. אני שמחה שלא סבלת, ומקווה שנפרדת מהעולם ללא חרטה. היום, אני נפרדת ממך לתמיד, ועל אף הספד זה, אני מרגישה שאני מתקשה לתאר במילים את המקום והמשמעות שלך בליבי.

כל כך אוהבת אותך כמו שאת - ביקורתית, חריפה ומלטפת.

נוחי על משכבך בשלום, סבתא מופלאה שלי.

איילת

"אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט
אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט
אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט
אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט..."
(רחל שפירא)

אנו מוקירים תודה לכל בית עין חרוד על הליווי, התמיכה והאכפתיות לאורך כל הדרך ובימי האבל והשבעה.
פתחתם לבכם והרגשנו כאן בית, שורשים וחיבוק אוהב.