דפי הנצחה

לביא ירובעל - 12.7.1924 - 19.3.1948

ירובעל בן רחל ושלמה לביא נולד בירושלים 12.7.1924 א' תמוז תרפ"ד.

מספרת המטפלת: משחר ילדותו היה ירובעל ילד נח בטיפול ועדין נפש, לא רב עם הילדים ועל מכה הבליג באיפוק, אמו רחל דאגה במקצת וחששה שיהיה לו קשה בחיים.

ילד רך ואוהב היה - אך עצור ברגשותיו.

ירובעל בחל בתפנוקים, לא זכור לי שבכה פעם, מקטנותו השתדל להתגבר על עצמו וזה עלה לו. הסתפק תמיד במה שיש לו. צנוע בכל הליכותיו.

שנא את ההתלבטות - וסגור בתוכו, ולא הביע את רגשותיו בחיצוניות. תכונות אלה קיבלו עוצמה עם פטירתה של אימו האהובה, היה לו קשה לקבל סממני חיבה ואהבה ואפילו מהקרובים ביותר.

תכונות אלו גרמו לו להבודד ולא היה מחובר חברתית. גם עם משפחתו הקרובה התרחק ולא נסע לבקרם מחוץ עין חרוד.

ירובעל לא התלונן לעולם, גם כשנעשה לו עוול הכול נשא בחובו. לא היה מתפרץ או כועס תמיד בשליטה עצמית מאופקת. הוא הלך בדרכו ואיש לא ידע לאן פניו ויחד עם זה היה ער וחי ובחובו תמיד תסס משהו.

בנערותו אהב את הטבע במלוא הדרו. היה מרבה לטייל להר הגלבוע, אהבתו לנוף הארץ הייתה ראשונית.

בהגיעו לבגרות התגייס לבריגדה ושרת יחד עם אביו, הסתובב ברוב ארצות אירופה בזמן המלחמה והתרשם מחמדותיה, אך תמיד זכר וניזכר בארץ ישראל ובנופה המרהיב.

ירובעל לא סבל שום דבר שיש בו הפרזה, היה לו כוח שיפוט מעשי, טבעי וישר. בלימודים עוד בבית הספר נימשך במיוחד ללימודים המדויקים שהיו קרובים ללבו.

וכשגדל והתבגר ראה בחיי הקיבוץ בו גדל את דרכו.

תום היה נסוך על כל ישותו - וישר לבב היה. דבק בהחלטותיו ובחירותיו עד הסוף.

היה קשור מאוד לאחותו אילנה ואחיו הלל, הרגיש כלפיהם אחריות גדולה וכך נהג.

לאביו שלמה התייחס בכבוד והערצה. היה מרבה לכתוב מכתבים מהחזית הרחוקה ותמיד בגעגועים למשפחה ולקיבוץ.

בפרוץ המאורעות כמו כל בני גילו הצטרף להגנה ואת כל יכולותיו וכשרונו השקיע בהדרכה ובאימונים, תפקידו היה מ"כ אבל לעולם לא התנשא מעל אחרים היה כאחד מכולם, הקריאה הייתה תכונה נוספת שלו הוא הרבה לקרא.

בעיצומה של מלחמת העצמאות 1948 באחת מפעולות הצבאיות על הגלבוע נפגע מכדורי האוייב וליבו נדם.

יהי זכרו ברוך