דפי הנצחה

נחום גור-אריה - 20.12.1927 - 25.4.2007

מתוך באֵר הצער על הסתלקותו, הזכרונות מפרכסים, עולים-צפים ונגרפים אל ימי ילדותנו.

אני מחפשת מלים מדוייקות, כדי להפיח חיים ולסדוק את קרום השכחה של הֶעָבָר, ולהעלות את פַּכֵּי-החֵן של אחוות האחים ששרתה בינינו.

במחוזות ילדותנו הרחוקה, לפני שנת הלילה, נהגנו לספר סיפורים זה לזו לפי תור. נחום תמיד חזר וסיפר לי על ”אי התעלומות“ ג‘ של ז‘ול ורן. קפטן נמו היה לו לגיבור.

נחום היה ילד סקרן, פעלתני ושובב לא קטן. לעיתים קרובות היה נפצע בתעלוליו ומובהל למרפאה. ד“ר קלנר אהב לטפל בו ושיבח בפני אמא את יכולת האיפוק שלו בעת הטיפול. בתפירת פצעיו, בישור שבר בגפיו, נחום לא הוציא הגה. היה ילד אמיץ.

בימי בית-הספר, בפעם הראשונה שחולקו תעודות הערכה לתלמידים על-ידי המורים, נחום קיבל תעודה ממשה כרמי (בעל כתב-היד הפניני), ובה נכתב: נחום בחריצותו ובהשגיו בלימודים יכול להכניס את כל חבריו בכתה לגרבים שלו.

בשיעורי הנגרות של מיכאלי, נחום בנה קופסא שזויותיה חוברו בְּשִׁנַיִם שְלוּבוֹת במקום מסמרים. זו הפכה לתיבת האוצרות שלו שהוטמנה מתחת למיטה. היא צפנה בתוכה כדורי מתכת של מיסבים, ברגים מפתחות ושאר גרוטאות, החשובים מכל היו כדורי רובה-אנגלי. הוא היה מפרק את הכדורים על-ידי שליפת הקליע, מוציא את איטריות-ויצמן או אבקת-השריפה ומבעיר אותם להנאתנו. תמיד הזהיר אותי שאין לנגוע בפיקה כי זה מסוכן.

בערבי הקיץ היינו אוספים, במגרש הספורט, גחליליות מעופפות ומכניסים אותן לתוך קופסת-גפרורים, בבית, בחושך, היינו משחררים את הגחליליות המאירות למורת רוחה של אמא מהחרקים הללו.

מגיל צעיר נחום גילה חוש טכני מפותח, כניסתו לעבוד במוסך הייתה סלולה.

נחום שרת בפלמ“ח בגדוד הרביעי בחטיבת הראל. מאחר שמתמיד ולתמיד לא היה איש של דיבורים אלא איש מעשים, הוא לא הרבה לספר על המוצאות אותו במלחמה.

במסגרת המילואים נחום נשלח לקורס קצינים. עונת הקציר הייתה בעיצומה ומהמשק פנו לרשויות הצבא שישחררו אותו לתיקון הכלים החקלאיים, הצבא נענה.

בתום עונת הקציר, נחום שב לקורס קצינים חדש, לאותה מחצית שהחמיץ.

הוא סיים את הקורס כחניך מצטיין. בנוכחות הורינו הגאים והנרגשים, בן-גוריון ענד לו את סיכת הקצונה מזהב.

נחום אהב לטייל וחרש את הארץ ברגליו. אני זוכרת שיחד עם עוזי נור הם הצטרפו לשמריהו גוטמן, לסימון שביל הנחש למצדה.

הייתה לו יכולת סגולית של ריכוז בפיענוח חידות, לא הרפה עד שמצא את הפתרון.

נחום נשלח להדרכה ועזרה במוסך של קיבוצים צעירים בנגב. וכתמיד, עשה במלאכה כשכל חניכיו מעריכים ומוקירים את פועלו. שם נפצע בעינו.

בפריסת המניפה של אופיו יוגד שנחום היה איש עבודה, מכונאי מחונן, שידיו מושחרות משמן מכונות מפוייח. החריצות, המסירות, הדבקות, העקשנות וההתמדה היו ממידותיו. הייתה בו יושרה והגינות. הצניעות והענווה היו מלוות התמיד של חייו. היה מדוייק, תכליתי, שקדני וחסר דופי, עם פשטות צלולה, ללא העמדת פנים.

הייתה בנחום אהבה רבה לבעלי-חיים. זכורה לטוב בימי הכלבה (מימי המגורים בצריף), היו בתורם דיק הראשון ודיק השני, הצבאים היתומים הרכים שנאספו בשדה ונחום גידל וטיפח אותם, הם הלכו אחריו כמו כלבלבים. רוּבִי העורב שְׁדִידָה בעקבותיו, התוכים והעורבני.

בשל אישיותו הנותנת של נחום היו לו חברים וחברות רבים, נאמנים ואיכפתיים, אי אפשר היה שלא לחבב את בישנותו וסגירותו.

נחום, יחד עם רבקל‘ה הקמתם משפחה ברוכה ונפלאה.

עם המחלה הארורה שְׁלָפְתָּהּ אוֹתְךָ שָׂרִית. בזמנים שיכולת לה חזרת לעבוד.

בתעוזה יצאת למלא משאלות-לב וכבשת את העולם. התמזלת ברבקל‘ה שתמכה וסייעה לך במסירות בלתי מסוייגת, בתבונה, בסבלנות, במעשיות נכונה ובחוש ההומור שלה. בטיוליכם, המטיילים השתאו מהיכולות הבלתי אפשריות שגילית, מהעקשנות ומאי הויתור שלך. אתה ידעת שרבקהל‘ה הייתה הגיבורה האמיתית, הלביאה ב“הרפתקאות“ האלה.

היינו עדים איך חייך, בגין המחלה, נפרמים, נמעכים ונשמטים. לאחרונה הלכת ואזלת לעינינו. לו אפשר היה שהתקווה לטוב תכניע את מרפקי המציאות ...

בילדותך, נחום, היית ילד של אמא. אמנו נפטרה לפני 18 שנים בחג העצמאות וסמלית אתה שָבְתָ אליה בחג העצמאות.

נחום, גם בְּאֵינוּתְּךָ, לעולם תשאר האיש של רבקהל‘ה, האבא של ילדיך, הסבא של נכדיך ואחינו שלנו.

כל חיי הייתי גאה להיות אחותך, ועכשיו, אנחנו הולכים אליך ואתה לא תשוב אלינו.

מִקוֵה-הצער מותיר שבר במשפחה. שותקים, חִדְלִי נֶחָמָה יעברו הימים והם מלאים בגעגועים.

אחותך שונמית