דפי הנצחה

שמואל סהר - 2019 - 1932

סרגיי פויו אליסקוף נולד ב-1932 בבוקרשט רומניה, בן יחיד לארנה / אסתר בעלת חנות בדים ולאון צורף ושען זיכרונם לברכה. גדל בחינוך קומוניסטי נוקשה ילד סקרן, שקדן וידען, הספיק ללמוד 6 כיתות עד המלחמה. הסיכום עם הנאצים היה שביהודי בוקרשט לא נוגעים אך מידי פעם שם לב שאנשים שהכיר פשוט נעלמים.

יום אחד כשהלך לביה"ס ראה שחבריו מועלים על משאית, הסתובב וחזר הביתה. בעקבות המקרה יצאה המשפחה מהעיר לכפר קרוב והשתכנה בחווה אצל גוי שהשכיר להם מקום לגור לעבוד ולהיות. בסוף המלחמה יצאה הסוכנות היהודית במבצע להעלות את היתומים היהודים מגיל 14 לעזור בבניית ארץ ישראל.

לא יתום ולא בן 14 עם קצת פרוטקציה וקצת שוחד עלה לרכבת, וב-9 ימים דרך בולגריה טורקיה סוריה ולבנון ראש הנקרה לחיפה.

באוקטובר 1944 בני 12 הגיעו ארבעה לבד לעין חרוד: אבא, זאב כרמלי, צבי ציון ועוד אחד שלא רבים זוכרים את שמו. בקיבוץ אומץ ע"י הוריו של יורם נהרי שחשבו שחברה לבנם היחיד תעזור לו להירפא מגמגום, הם התייחסו אליו בכבוד והוא אהב אותם. בחברת הילדים לא אהבו עולים וזרים שאינם בני המקום ודחפו את אבא ואימא אחד לשנייה, הצליח להם. וכך בגיל עשרה נפגשו הברכיים מתחת לשולחן חדר אוכל ומאז היו יחד.

במשק נמשך אבא מאד לענף המתכת והחל את דרכו במפעלי מתכת עין חרוד כשהוא לומד ובוחן את עבודת המסגרים הוותיקים. לצבא התגייס במאי 1950 ושירת שנתיים בחיל האוויר שם עבר קורס סמלים ונשאר מדריך בביה"ס לסמלים וקצינים. אחרי השירות חזר מייד למפעל ולמשק מפולג אידיאולוגית בו היו הרבה ריבים ומחלוקות.

לאחר שש שנות חברות התחתן עם אימא ועלו לעין חרוד איחוד. בהיותם ילדים יחידים רצו משפחה גדולה ונולדו ארבעה ילדים: יעל, חן, נילי וליאור.

העבודה בפלבם הייתה כל חייו. עם השנים נעשה חרט מקצוען ובשיתוף הדוק עם עדו נור וקים שטרן יצרו חלקים רבים ומתקני ייצור. אבא היה ממייסדי ריקור בגלגול הראשון עם מנחם דנציגר, מרסל מנדל וחיים גיארי ואחר כך מנהל העיבוד השבבי.

עזר לחברת ישקר לייצר סכינים ייחודיים לחריטה חזקים ויעילים יותר. קיבל והכניס לעבודה את מכונות העיבוד הממוחשבות הראשונות אבל תמיד חזר למחרטת ההקטור הידנית והוציא ממנה חלקים מיוחדים עד סוף ימיה. זכורה לי שורה מברכה של נחמיה לאחד מימי ההולדת האחרונים שלו במפעל, "שחלק ששמואל חורט יוצא יפה יותר ומדויק יותר משעון שוויצרי".

בגיל 80 החליט לצאת לפנסיה מבלי לדעת מה יעשה בה, הוא נשבר מהר ובגיל 80 וחודש חזר למחרטה, כשהיה בן 81 המחרטה כבר לא הייתה מדויקת מספיק ולא המשיכו בתיקונה.

בשנותיו האחרונות ניסה לשמור על שגרת חיים כשהמשפחה לצידו אבל פטירת אחותנו יעל ואמנו האהובה השפיעו על אבא קשות ופגעו בבריאותו. בשנה וחצי האחרונות שהה בבית הדר עד יומו האחרון.

 

לא ניתן לסכם חייו של אדם בכמה מילים, וכל מה שייאמר לא יוכל לסכם חוויה או רגש מהזיכרון של אבא.

אך לפני הכול, צריך לזכור שאבא גדל כבן יחיד בבית אירופי עם חינוך נוקשה והעביר את ילדותו בצל הכיבוש הנאצי, הצליח להימלט ולהגיע לארץ בתחילת שנות הארבעים, להיקלט בסביבה החקלאית המהבילה וללמוד עברית. לחוות את הקמת המדינה ולהשתתף בהקמת המפעל הקיבוצי.

כל אלה השפיעו רבות על אישיותו ויחסו לרבים מהנוכחים כאן היום.

אבא היה פרפקציוניסט בעבודתו ובזמנו הפנוי. מוח אנליטי עם ידע כללי עצום, דיבר 5 שפות.

לאבא היה חוש טכני מפותח ביותר. בזמנו הפנוי הוא אהב להכין ולייצר מנירוסטה: אולרים, צמידים, פמוטים, כוסיות יין ומפצחי אגוזים שהיה מחלק לאוהביו, הכול בעבודת יד על המחרטה שלו. עם היד המדויקת הזאת הוא גם היה צולף באקדח ורובה הצלפים שלו, ועסק בצילום ופיתוח התמונות עוד בימים שהיה צריך לחשב את כמות האור ומהירות הצמצם לפני כל לחיצה.

אני זוכר את אבא עם כוח פיזי רב, מתעמל מכשירים שיכל לרוץ מהר מאוד, אבל אף פעם לא היה מתחרה באף אחד. אינדיבידואליסט בהכול.

אהב מאוד לשחק ברידג', אבל לא עם מי שלא עמד ברמה מסוימת.

אבל בסופו של דבר, כל מי שהכיר את אבא ידע שהיו לו שתי אהבות גדולות שמילאו את חייו:

האחת זה אוסף הבולים שלו, הייחודי ועצום מכדי להבין, עבודת חיים של 60 שנה. מרכז עולמו הפנוי. הוא האמין וחלם שיום אחד, אוסף זה יהיה שווה הרבה מאוד כסף וזה מה שיסדר את ילדיו ולכן השקיע את רוב זמנו ומרצו בתקווה זו. זה מה שהיה לו לתת.

שקדנות, סדר, יסודיות ורצון להשלים ולמלאות את החסר שלא נגמר אף פעם.

אהבתו השנייה הייתה כמובן אימא שאליה היה צמוד מאז גיל 18. אהבתו הראשונה והיחידה. הוא היה שורק לה בשריקת השפתיים המצחיקה שלו והיא אהבה אותו. היה מעורר השראה לראות אותם יום יום מתחבקים, מסתכלים מהחלון על העמק שכל כך אהבו ואומרים "איזה מזל יש לנו".

 

לא ניתן לסכם חייו של אדם בכמה מילים, וכל מה שייאמר לא יוכל לסכם חוויה או רגש מהזיכרון של אבא.

אך לפני הכול, צריך לזכור שאבא גדל כבן יחיד בבית אירופי עם חינוך נוקשה והעביר את ילדותו בצל הכיבוש הנאצי, הצליח להימלט ולהגיע לארץ בתחילת שנות הארבעים, להיקלט בסביבה החקלאית המהבילה וללמוד עברית. לחוות את הקמת המדינה ולהשתתף בהקמת המפעל הקיבוצי.

כל אלה השפיעו רבות על אישיותו ויחסו לרבים מהנוכחים כאן היום.

אבא היה פרפקציוניסט בעבודתו ובזמנו הפנוי. מוח אנליטי עם ידע כללי עצום, דיבר 5 שפות.

לאבא היה חוש טכני מפותח ביותר. בזמנו הפנוי הוא אהב להכין ולייצר מנירוסטה: אולרים, צמידים, פמוטים, כוסיות יין ומפצחי אגוזים שהיה מחלק לאוהביו, הכול בעבודת יד על המחרטה שלו. עם היד המדויקת הזאת הוא גם היה צולף באקדח ורובה הצלפים שלו, ועסק בצילום ופיתוח התמונות עוד בימים שהיה צריך לחשב את כמות האור ומהירות הצמצם לפני כל לחיצה.

אני זוכר את אבא עם כוח פיזי רב, מתעמל מכשירים שיכל לרוץ מהר מאוד, אבל אף פעם לא היה מתחרה באף אחד. אינדיבידואליסט בהכול.

אהב מאוד לשחק ברידג', אבל לא עם מי שלא עמד ברמה מסוימת.

אבל בסופו של דבר, כל מי שהכיר את אבא ידע שהיו לו שתי אהבות גדולות שמילאו את חייו:

האחת זה אוסף הבולים שלו, הייחודי ועצום מכדי להבין, עבודת חיים של 60 שנה. מרכז עולמו הפנוי. הוא האמין וחלם שיום אחד, אוסף זה יהיה שווה הרבה מאוד כסף וזה מה שיסדר את ילדיו ולכן השקיע את רוב זמנו ומרצו בתקווה זו. זה מה שהיה לו לתת.

שקדנות, סדר, יסודיות ורצון להשלים ולמלאות את החסר שלא נגמר אף פעם.

אהבתו השנייה הייתה כמובן אימא שאליה היה צמוד מאז גיל 18. אהבתו הראשונה והיחידה. הוא היה שורק לה בשריקת השפתיים המצחיקה שלו והיא אהבה אותו. היה מעורר השראה לראות אותם יום יום מתחבקים, מסתכלים מהחלון על העמק שכל כך אהבו ואומרים "איזה מזל יש לנו".

 

בפעם הראשונה שפגשתי את שמואל הוא הציע להראות לי את אוסף הבולים שלו, מיד נשמעו בחדר קולות של, "את ממש לא חייבת", "אין לנו זמן עכשיו" ואני שרציתי לעשות רושם טוב, השבתי בנימוס של טירונית, בשמחה. שמואל פתח את דלת חדר הבולים בהתלהבות, כן...כן...לבולים היה חדר משלהם ואז הבנתי את גודל הטעות שעשיתי. שמואל החל לפתוח אלבום אלבום כשאינו משמיט אף פרט חשוב לטעמו, שכלל את מוצא הבול, מספרו בסדרה, כמה נדיר הוא... וכו', וכו', עד שאיבדתי תחושה של זמן ומקום ולא ידעתי בדיוק באיזה חבל ארץ אני נמצאת, הודיתי לשמואל בנימוס והבטחתי לעצמי לא לחזור על הטעות שוב. כשהציע לי את הגראנד טור בפלב"ם כבר ידעתי שעלי לנוס על נפשי.

שמואל שאני הכרתי היה איש עבודה חרוץ וקפדן, איש ספר ופותר תשבצים מכור. כשהיה מגיע בערב שישי טלפון ממספר חסוי תמיד ידעתי שזה שמואל שואל שאלה שתמיד נשמעה לי מצחיקה, "חן, מה יצא לך במאוזן 9 מאונך 12?" לשמואל הייתה היכולת להיות בחדר הומה אדם ולהיות מרוכז בעניינו, כמו שהיה נוהג לקרוא עיתון בארוחת צהריים כשמסביבו מתנהלת שיחה ערה. אבל כשהיה מתקן שעונים לחבר משק שביקש או מסדר את הבולים היה זקוק לשקט וגם ידע לבקש זאת. שמואל היה רב-אומן והוציא תחת ידיו פמוטים, אגרטלים, מפצחי אגוזים שאין להשיג כמותם, כאלה שיודעים להשאיר את האגוז שלם.

לאורך השנים ידענו שמואל ואני לא מעט ויכוחים שבסופם זכיתי לצמידים מעשי ידיו לתפארת. שמואל מאוד אהב את אורה שהייתה בשבילו אור גדול כשמה, ועדויות לכך מצאנו במכתבי האהבה שנהג לכתוב לה.

שקיעתו של שמואל החלה ביום שחדל מעבודתו ולכתן של בתו יעל ואשתו האהובה אורה הוציאו ממנו את חדוות החיים והרצון להמשיך.

שמואל ניסה לשמור על עצמאותו ככל שיכל ומיאן לוותר על הנהיגה בקלבקאר עד שנאלץ לעבור לבית הדר בעקבות בריאותו שהלכה והתרופפה.

בבית הדר זכה שמואל לעדנה ולטיפול מחבק ואוהב של צוות נדיר ומסור ועל כך אנו המשפחה אומרת תודה גדולה מכל הלב

מאחלת לך לנוח בשקט כמו שאתה אוהב מוקף באהוביך שם למעלה.

ציפי

 

שמוליק היה מעובדיה הוותיקים של פלבם, אותו דור של אנשים רבי זכויות שהקימו את התשתית לפלבם ובכלל לתעשייה של עין חרוד עד היום.

שמוליק עבד בפלבם עוד כנער בבית הספר ומיד לאחר שחרורו מהצבא חזר ועבד במפעל עד לשנים האחרונות, בהן המשיך ועבד גם הרבה אחרי מועד יציאתו לפנסיה.

לשמוליק היו את "המכונות שלו" - המכונות שרק הוא הפעיל במיומנות רבה ובחוכמת כפיים.

שמוליק איש מקצוע מעולה, צנוע ומסור, מסודר תמיד, "יקה" שמגיע והולך בדיוק בזמן, אחראי ונאמן, רחוק מעיסוק בפוליטיקה מפעלית.

דמותו תחסר במחלקה המכנית ובמפעל כולו.

נוח על משכבך בשלום