דפי הנצחה

חרמוני יונה - 1899 - 1969

יונה בת סוסיה ויוסף ילידת ברשאד שבאוקראינה ב 1899.

יהדות רוסיה מתמוטטת, דם זקנים וילדים ניגר כמים. שיירות של פליטים... בין זרם הפליטים התבלטו חבורות נוער ובינהם הרוח החיה - יונה.

פעילה ומפעילה, ומטרתם - לעיירת הגבול... לפרוץ את מסך הברזל... בטילטולי הדרכים יונה לא תיעף ולא תיגע, על כל מכשול ופגע - פוסחת יונה ועוברת, ואחרי טלטולים רבים - על החוף הנכסף. בא הקץ ליהודי הנודד. ובארץ – חבורת העמק , בלפוריה, כפר יחזקאל, והתחנה האחרונה - עין חרוד: קיבוץ, שוויון, חקלאות...

יונה במלוא אושרה. את מקום עבודתה הנכסף מצאה במשתלה. רק כאן, בחקלאות, הרגישה בהתחדשות חייה. קשה העבודה - יונה לא תאנח. הידיים כואבות - יונה לא תספר. בימי הקיץ הלוהטים משקה יונה חלקה אחר חלקה - להרוות השתילים הצמאים. מהעבודה במשתלה, נקראה יונה לעבודב מטבח. בתנאים הפרמיטיביים

של אז, הייתה זו עבודה קשה ביותר. צריף רעוע, הפרוץ לחום הקיץ ולסופות החורף, אך הדאגה העיקרית הייתה, במה להשביע את החברים הרעבים, החוזרים מיום עמל קשה בשדות.

עשרות שנים עמדה במסירות על משמרתה בעבודה. מחלות רבות פגעו בה, לחץ דם געה ועלה...

הרופא מייעץ להפסיק העבודה במטבח, אך מה טעם יש בחיים ללא עבודה? במאמץ רב קמה יונה ממיטתה ומתכוננת ללכת לעבודה. היא בולעת מנות כדורים כל בוקר.

יונה הוכרעה במלחמת החיים והמוות. חולשתה גוברת מיום ליום, יונה בבית החולים, בהכרה עד הרגע האחרון, אך אינה יכולה לדבר... כוחותיה אפסו, רק רומזת היא בעיניה. יונה הוכרעה... למעלה מחמישים שנה הלכה יד ביד לצידו של אהרון חרמוני בעלה. משענת הייתה לו יונה במירצה, בכח אמונתה, וביכולת להתגבר תמיד...

כותבת הבת: אחד מתענוגות הילדות שלי היה לבוא לאמא למשתלה. אני משחקת בין ערוגות הפרחים, עם הציפורים והפרפרים, ובכל הממלכה הזו מולכת אמא. היא כל כך גיבורה וכל כך חזקה ! היא סוחבת מריצה אחר מריצה, והמריצות מלאות אדמה ואמא מושכת ומושכת ... היא כל כך גיבורה...

וכך - בחורף הקר ובקיץ החם והשרבי, המשיכה אמא לדחוף את עגלת חייה העמוסה הכבדה והקשה בכל מקום בו עבדה לא שקטה, לא אמרה די. תמיד רצתה להשיג יותר ממה שיכלה, כי לוותה אותה המחשבה כסיסמה - להתגבר על הקשיים. בבקשי ממנה, בעת האחרונה להרפות מן המתח אמרה: אם לא יהיה קשה, אם לא יהיה מתח - מה טעם יהיה בחיים?

והבת השנייה מוסיפה: אחת התכונות הבולטות ביותר של אמא היו האופטימיות ואומץ רוחה. אמא התגלתה לעיניי כדמות הירואית. למשל , במלחמת "ששת הימים": נשארתי יחידה כששני ילדיי תינוקות עדיין. אמא הגיע בכוחות עצמה מעין חרוד לבאר שבע. דאגתי לה ורציתי שתחזור. פחדתי, שבנסיבות אלה, יעלה לחץ דמה ותיגבר כמות הסוכר. אמא היכתה אותי בתדהמה בהתנהגותה - הסכנה הפיחה בה עוז ואומץ. בשלווה פנימית התהלכה בבית כמלכה - זקופה מאד וחרישית מאוד. בהישמע צפירת אזעקה העברתי את ילדיי למקלחת שהייתה בטוחה יותר ואמא הלכה בשקט לחמם את הדייסה לתינוקות ולהוסיף שמיכה. כשהתרעמתי עליה אמרה בהומור הדק שלה שאני יונה אשב על הרצפה כשהערבים טיפשים אלה עוברים?... זה לא לכבודי! ומיהרה לפייסני - הם ממילא לא יפגעו!...

בבואי לבקרה בבית החולים, הסתכלה בי אמא והיא שניחמה אותי. היא דיברה לאט ובקושי, אך עיניה זהרו, ואותו חיוך נפלא רחף על פניה באומרה: אין דבר, הרופא אמר לי שיהיה טוב! חביבתי, האמיני - יהיה טוב !

יהי זכרה ברוך