דפי הנצחה

מזל יחיאלי - 1933 - 1990

מזל ויונטה. ויונטה ביוונית פרושה חיים.

מזל בת משפחת מהגרים מיוון למצרים. חיה בקהילה חמה ותומכת בעיר אלכסנדריה שתוארה על ידה כעיר יפהפיה, ממש פנינה.

המשפחה הייתה אמידה, משפחה יהודית מסורתית, אך פתוחה להשפעות מהסביבה הלא אורתודוכסית.

משפחת ויונטה שמרה על זהותה היהודית עם זיקה וקשר לארץ המוצא - יוון. עם שמירה על נתינות יוונית, דבר שעזר לה בעיתות מצוקה, רדיפות ולחצים פוליטיים.

מזל למדה בבית ספר נוצרי אורתודוקסי מאחר שבתי הספר היהודים לבנות היו ברמה נמוכה. בבית הספר הייתה משמעת קפדנית וגישה סגפנית והם הרשימו אותה ואף השפיעו על אישיותה.

בגמר בית הספר היסודי, בהיותה בת 14, יצאה ללמוד עבודת פקידות ומצאה מקומה במשרד עורכי דין באלכסנדריה.

בית ויונטה איפיין את יהדות מצריים על המורכבות שבה - יהדות מסורתית - מחד גיסא וקשר עם התרבויות האחרות שבסביבה מאידך גיסא. ומכאן השפות הרבות שדיברו בבית: יוונית, איטלקית, צרפתית וערבית.

מזל אהבה להעלות זיכרונות מימי הילדות שלה עם ריח של גלות גאה.

עם פרוץ הסכמי השלום עם מצרים ונהירת ישראלים רבים לתור בה, אמרה מזל: אני לעולם לא אחזור לשם, היה כל כך יפה, וודאי אוכל רק להתאכזב וחבל לקלקל זיכרון טוב.

מלחמת "קדש" ב-1956 היוותה תפנית לגבי תחושת הקהילה במצרים, החלו רדיפות, נסגרו בתי ספר ועסקים והיהודים הרגישו כי האדמה בוערת מתחת רגליהם, רבים החלו להגר, האב היה חולה ומשפחת ויונטה נשארה לסעוד אותו עד יומו האחרון ורק אז החלה ההכנה ליציאה.

מזל לא רצתה לצאת, הייתה קשורה למקום ולתרבות אך באין ברירה הצטרפה למשפחתה שעלתה לארץ דרך יוון.

בזיכרונות המשפחה רבים הסיפורים על ידידות אמיצה בינם לבין הגויים במצרים. שכנות טובה שעמדה במבחן. לאחר 1956 כשההמון ניסה לעלות על בית המשפחה, ניצב שכנם השוער ועצר בגופו את הפורעים ולא נתן לאיש להיכנס.

ב-27.12.60 בשעה 06:00 נראו חופיה הלבנים של העיר חיפה, המשפחה התקבלה על ידי קרוביה בארץ והתמקמה באור עקיבא. מזל ואחיה אלברט יצאו ללמוד באולפן לעברית וכך הגיעו לעין חרוד.

בתיווכם של לאה ואמנון בן צבי נוצר הקשר בין עילי למזל ואנו זכינו במזל כחברה. כאן בנתה בית חם לה ולעילי ולשני ילדיה אורלי ואמנון.

מזל מצאה את מקומה במערכת החינוך: בכיתות, פעוטונים ובסוף - בבית המלאכה של הקשישים. העבודה עם בני האדם הייתה אהובה עליה ולפי דבריה נתנה לה כוח לקום גם בימיה הקשים ביותר.

בסוף שנת 1972 התחילה במלחמתה הממושכת והעקשנית במחלה האיומה.

היו תקופת חסד והיו תקופות קשות שהאיום מכל עמד להכריעה. בכל הזמנים לא שמעת מילה הכל בשקט בצניעות כמעט עד סגפנות. לא הייתה השלמה, לא היה ויתור אך את כל המלחמה במחלה עשתה בעצמה בתמיכת המשפחה הקרובה. וכך עזבה את עולמנו צנועה וענוה.

יהי זכרה ברוך