דפי הנצחה

אברהם ורטנברגר - 1916 - 1994

אברהם בן אלזה ויוליוס ורטנברגר נולד ב-1916 בגרמניה והוא בן זקונים. האב עשה ומכר יינות. המשפחה הייתה מוסיקלית מאד וכל הילדים ניגנו. אברהם ניגן בפסנתר. וזכורה נגינתו המאוחרת בכל פסנתר שניקרא בדרכו. המשפחה רכשה עבורו פסנתר חשמלי והוא הרבה לנגן בו בפרט לאחר שהחל לאבד את ראייתו.

משפחתו הייתה מסורתית אך לא דתית. ציונות אמנם לא הייתה בבית אך השלימו עם הליכתה של אחותו לתנועה "בלאו וייס" - ושל אברהם לתנועת "החלוץ" שבה קיבל את הכשרתו ודרכה עלה לארץ ישראל ב-1940, אחרי שהספיק לחוות את נוראות הנאצים...

אברהם עלה בעלייה ב' וניכנס למחנה המעצר הבריטי בעתלית. אלינו הגיע ממחנה המעצר ואחרי תקופה קצרה נודע לו כי משפחתו נספתה בשואה והוא נאלם דום. היחידה שהצליחה לדובבו ולקבל מעט פרטים על משפחתו הייתה נכדתו יעל - בעבודת השורשים שלה.

במשק עבד בפרדס, במטבח ובעיקר במחסן הבגדים בו החל לעבוד עם אשר רייך בתפירת מכנסיים של "אחר העבודה" לגברים. בהרבה צניעות, נכונות וכישרון תפר אברהם בגדים לחברים. גם לחברים שנזקקו לתפירה מיוחדת התאים אברהם גיזרה.

רוב שנותיו בעין חרוד, למעלה מארבעים שנה, עבד אברהם במחסן הבגדים, תפר ובעיקר גזר את הבגדים לקונפקציה.

כל מידה חריגה, כל עבודה אפילו שכבר הייתה קשה לו ולא היה אחר שייעשה - קיבל על עצמו לעשותה בלא טרוניות והיא נעשתה על הצד הטוב ביותר. כל בגדי העבודה, הפיג'מות וכותונות הלילה, נגזרו על ידי אברהם וכך סיפק עבודה לחברות מבוגרות. כל צרכי המשק -

ממפות, דרך כיסויי מיטה וכסאות הרכב והרבה הרבה עבודות שהיום נעשות בחוץ - עברו דרכו. תצויין במיוחד התפירה הקפדנית של הוילונות לדירות החברים, בכל שינויי האופנות, המזמינות, וסוגי הבד, מהעדין ביותר עד הברזנט.

אברהם לא יכול היה לסבול עבודה רשלנית. כאשר קשתה עליו ראייתו ולא יכול היה להקפיד על דיוק ושלמות מסר את עבודתו לאחרים, והגזרות שעמל אליהן כל כך הרבה סודרו וסומנו בארון מיוחד.

אברהם לא השתתף בדרך כלל בשיחות שנערכו סביבו, אך הקשיב ובהערה קולעת ניתן להבין שתפס את מהות העניין. הוא לא אהב לדבר ולקרוא גרמנית... הוא השתמש במילים גרמניות רק כאשר המילה קלעה ישר לכוונתו.

אב וסב מסור לנכדיו. תמיד רק נתן ונותן ואינו צריך דבר לעצמו.

את הארוחות המשפחתיות הוא בישל. את האגוזים הוא פיצח בסבלנות ובזהירות. גם את הרימונים פתח והכין לכל המשפחה והמבקרים, העוגות שאכלו בבית - נאפו על ידו. חוש ההומור שלו ליווה את אווירת הבית. הערותיו שלפעמים היו עוקצניות גם כלפי עצמו נאמרו בהומור.

הניח אישה, ארבעה בנים ושמונה נכדים אוהבים, שעזרו לו לחיות.

יהי זכרו ברוך