דפי הנצחה

עזריאל דביר - 1904 - 1991

עזריאל דביר בן דבורה ויששכר איצקוביץ, נולד בליטא ב-1904 בבית דתי, אך לא קנאי, בית אוהד את ארץ ישראל. הילדים נשלחו ל"חדר" מתקדם בו גם לימודי חול. כל חבריו פרשו מן הלימודים ועל אף הציונות שהשתרשה בהם לא עלו ארצה. יחידי מכל החבורה, שעלה ארצה היה עזריאל דביר.

כשעזב דביר את הישיבה, עזר קצת להוריו בעסק המסחרי שהמשפחה התפרנסה ממנו.

באותו זמן ארגן את הנוער בעיירה במפלגה הציונית סוציאליסטית ובארגון הספורט של "מכבי". אז גם החל מארגן את עלייתו לארץ ישראל, בהסכמת ההורים וקיבל מהם כסף לכרטיס חזרה במידה ויתקל בקשיים.

דווקא אפשרות זו, עזרה לו להתחזק ולהתחשל.

דביר - כמו שכולם קראו לו - הגיע ארצה ב-1925 בסרטיפיקט של "בעל מקצוע חפשי". אחרי זמן קצר בתל אביב הצטרף לפלוגת ירושלים של עין חרוד.

הסתגלות לעבודה היה קשה ואיטית. אך בעקשנות ולא ויתר לעצמו, תוך הסתרת הקשיים מחבריו, בנה דביר את הארץ ואת עצמו.

ב-1928, עם התפרקות הפלוגה, הגיע דביר, עם עוד חברים לעין חרוד.

במשק היה דביר בעיקר נהג מהראשונים במשאית ואחר כך באוטובוס.

אך עבד גם בבניין, בסלילת כבישים ובטרקטור בפלחה. בגלל הגיל ובעיות בריאות עבר לעבוד בהנהלת חשבונות, במחסן זוהר לבסוף במפעלון.

את המעורבות הציבורית, הביא דביר מביתו וכך מילא תפקידים שונים:

בנוטרות, בפלוגת וינגייט, בכיבוי אש, סדור עבודה ריכוז קניות, גזברות המשק גזברות התנועה. חברות במספר ועדות.

ב-1940 נשא דביר את אסתר לאישה וב-1942 הביאה לעין חרוד. כאן נולדו ילדיו.

בהתחלה - משפחה מאושרת. לפני כ-20 שנה, החלו נוחתות המהלומות. קודם מחלתו של דביר שריתקה אותו לביתו. ושוב דביר אינו מוותר ומקים לעצמו סדנה למלאכת יד.

במלחמת יום כיפור, שכל את בנו דובי. כתוצאה של מחלתו לא יכול היה להביא את כאבו, כאב השכול שרק התעצם על ידי כך.

נקודת האור בחייו היו - תמיכתה המיוחדת במינה של אסתר, והביקורים התכופים של בנו מיכאל בני משפחתו.

יהי זכרו ברוך