דפי הנצחה

חסיה אדר בת טויבע וחיים צבי ליפשיץ, נולדה ב 1897 בנישטט שבליטא. ההורים אדוקים. האב מחמיר במצוות. נוסף על עיסוקו הפרטי עוסק גם בצרכי הציבור.
הימים - לפני ובעת מלחמת העולם הראשונה. חסיה בגיל העשרה: בחורה יפה, תמירה ולה שתי צמות. וברחוב כבר נושבות רוחות חדשות, ובנות ישראל יוצאות בשמלות קצרות ובשרוולים קצרים, רחמנא ליצלן. ובשבתות יוצאת חסיה אל מחוץ ל"תחום השבת" ונושאת עמה ממחטה...
ולפני כן אפילו מעזה להסתרק.
פרנסת המשפחה על בית לבדים ולגלנטריה, בסיטונות. חסיה יוצאת עם אחותה הגדולה לגרמניה, כדי להביא סחורה. בסוף המלחמה כבר הייתה חסיה עמוד התווך בבית העסק.
את כל זה עזבה חסיה יום אחד, מבלי לומר מילה בבית. היא יצאה לקיבוץ הכשרה ושם עסקה בדברים שלא התאימו לבנות ישראל, כגון עבודת אדמה ועבודות ידיים אחרות.
חסיה הלכה שולל אחרי בחור, שהובא על ידי הגרמנים, כובשי פולין, לעבודת כפייה על יד העיר. הוא בא לביתה ושיחק שחמט עם אביה. התייחסו אליו באדיבות - אך לגנוב את לב הבת?!
כשהגיעה תורה לעלייה, נערכו נישואים פיקטיביים, כמנהג הימים ההם, כדי שלא לבזבז סרטיפיקט. חסיה חששה לצער את משפחתה ולכן לא באה להיפרד ממנה.
בשנת 1923 הגיע חסיה לארץ. אחרי שלושה חדשי הכשרה במטבחה של חנה מייזל, הגיע לעין חרוד וכאן כבר חיכה לה יהודה אדר. ידועה התמונה בעין חרוד למטה: מיטות ילדים מכוסות כילות ועל ידן בין המטפלות - חסיה, כולן בסינורים לבנים. היה זה לכבוד ביקורו של המשורר הלאומי שלנו - חיים נחמן ביאליק. ביאליק לחץ בחום את ידיהן של המטפלות ושאל את דוד מלץ מלווהו: ואלה המשרתות? שאלה שהעלתה לחסיה את הדם לראש.
והיא הגיבה, לא ישירות, מאוחר יותר לאחר הסתלקותו על כך למלץ.
כשקיבוץ יגור עלה להתיישבות, הלך ברוך גולדשטיין עם העולים והשאיר את עמוס בנו לבדו במשק, ילד בגן, הייתה זו חסיה שאימצה אותו והייתה לו כאם. היחסים המיוחדים נמשכו גם כשחזר ברוך.
כרוב החברות במשק, עברה חסיה את המסלול של המטבח ובתי הילדים. אך 23 שנים עבדה במשתלות הפרחים ושיחי הנוי. בעבודה זו קלטה חסיה עולים חדשים ובני משק.
במלחמת העולם השנייה, נקרעה חסיה בדאגה ליהודה וליונתן בנה ששרתו בצבא הבריטי.
בתקופת הפילוג הייתה חסיה מזכירה ואחר כך החלה לעבוד בחדר האוכל של בית הספר.
כשעלינו למשק החדש , חזרה חסיה לימי ילדותה, בעיסוק בבדים ובגדים, חסיה הצטרפה לצוות התופרות בבית הספר ותפרה מבגד ים ועד מעיל.
חסיה הייתה במחזור הראשון שעבר לבית ההורים שלנו - "בית הדר" בית סעודי. ההחלטה על המעבר קשתה עליה. בעיקר התקשתה להיפרד מגינתה. אך בתמיכת הבנים והמשפחה הענפה עברה צעד קשה זה ואפילו ידעה ליהנות ממנו.
חוש ההומור ומעשי הקונדסות של חסיה שמורים בסיפורי עין חרוד. החיים כל כך קשים שאפשר לשאת אותם או בהתמרמרות מתמדת או בהומור. וחסיה בחרה בדרך השנייה.
בשנותיה האחרונות זכתה לטיפול מסור בבית בנה וכלתה. הגעגועים לחבריה ולנוף הביאו אותה לביקורים רבים אצלנו. אך לאט לאט משהסתלקו החברים ואזלו כוחותיה המעיטה בביקורים.
הלכה לעולמה בסיבה טובה.
יהי זכרה ברוך.