דפי הנצחה

ויויאן סימון - 1947 - 2018

על קברה

ויויאן סימון נולדה ב-29.7.1947 בפורטו מון, עיר דרומית בצ'ילה, לשרה ומיגל ארונוסקי. הבת הצעירה מבין שלוש אחיות.

סיימה תואר ראשון ושני בהוראת אנגלית באוניברסיטת דה-צ'ילה, אך בחרה שלא לעסוק במקצוע זה.

עבדה כמנכ"לית מפעל טכסטיל בסנטיאגו בירת צ'ילה.

בשנת 1973 הכירה את יובל ובינואר 1974 נישאו.

לויויאן ויובל נולדו שני ילדים קרין ואלן. לאחר לידת הילדים החלה לעבוד יחד עם יובל במפעל המשפחתי למברשות בסנטיאגו.

במאי 1982 עלתה המשפחה לארץ. התגוררו שישה חודשים במרכז קליטה בבאר שבע ולמדו עברית באולפן.

ב-1 בנובמבר 1982 הגיעה עם המשפחה לקיבוץ עין חרוד איחוד.

בקיבוץ עבדה במחסן הבגדים ואף ניהלה אותו במשך שנים רבות.

בשנת 2006 חלתה בסרטן, המשיכה לעבוד תקופה מסוימת עד אשר הטיפולים לא אפשרו לה להמשיך בעבודתה.

במהלך השנים נוספו למשפחה שישה נכדים: עדי, שיר, רז, תומר, ניב וגיא, אשר העניקו לויויאן אושר רב וגאווה.

ויויאן נלחמה כל השנים בגבורה במחלת הסרטן, עד שהיום המחלה הכריעה אותה.

יהי זכרה ברוך

 

שלום לכולם

החיים שלנו סובבים במספרים

20 שנים מאז הכרנו, 20 שנים במהלכם הפכתי לחלק מילדייך ואמא לשלושה מנכדייך

20 שנים בהן למדתי אותך על כל גוונייך

12 שנים מאז הסרטן דפק על דלתך

12 שנים אירחת אותו בביתך בגופך, אירחת באדיבות ובאסרטיביות.

סוג של הראית לו מי הבוס פה והרי כל מי שמכירך יודע מי שולט על העניינים.

7 שנים חלפו מאז הגילוי המחודש, רק שהפעם הוא לא בא להתארח הוא בא לכבוש!

אבל כלוחמת אמיתית שוב הראית שכרגיל הכול קורה מתי שאת מחליטה.

הרופאים הסבירו שהממוצע הוא שנתיים.

ואת ויויאן, בעלת מיקוד השליטה הפנימי שלך ידעת מה לעשות איך לעשות וכמה לעשות בכדי למצות את הזמן עד הסוף.

זה לא פייר, זה לא הוגן 71 שנים זו לא שיבה טובה!

יש עוד כל כך הרבה דברים שרצינו להספיק.

אבל כבר היה לך קשה וממש סבלת

ובשבוע האחרון כבר ממש לא היית את.

מסתכלת לאחור 12 שנים ואומרת תודה שלא נכנעת כבר אז, כי בזכות זה הכרת את רז תומר ניב וגיא שהתווספו לעדי ושיר.

ביולי האחרון חגגת את יום ההולדת שלך וזו הייתה הפעם האחרונה בה הגעת הביתה, ישבת בכורסה עם חיוך וכבר ידעת שזו תהיה הפעם האחרונה.

תודה על כל הימי הולדת והחגים המשותפים .

תודה על השיחות העמוקות, ויכוחים עקרוניים שתמיד הסתיימו ב״זהו אין מה להוסיף אני אמרתי את שלי״.

את לוחמת אמיתית ויויאן, אישה חזקה, מובילה לוחמת צדק ואמת עם יושרה ונאמנות שאין כמותה.

השבוע האחרון היה קשה ועמוס רגשית, לנו ולילדים.

החיים שלנו סובבים במספרים,

71 שנים,

ואנחנו נפרדים

 

אנחנו רוצים להגיד תודה לחברי וחברות קיבוץ עין חרוד היקרים, אשר בשנים האחרונות ליוו את אימא במסעה הקשה והמורכב.

ההתעניינות שלכם, החום והאכפתיות עזרו לה מאד ונתנו לה כוחות להמשיך ולהיאבק.

במהלך הדרך היו אנשים מדהימים אשר עשו מעל ומעבר כדי לעזור ולהקל וסייעו לאימא ולנו כמשפחה.

תודה רבה לכל צוות המרפאה, לרופאה ולדלית המדהימה, אשר ידעו להכיל, להקשיב, לחבק ולעודד, ולהיות שם תמיד עבורה ועבורנו.

תודה לכל צוות בית הדר, ולניהאד האחת והיחידה, אשר טיפלו באימא ובנו במסירות אין סופית.

לטובה כוכבא אשר גם ברגעים הקשים הצליחה להעלות חיוך וצחוק על הפנים של אימא. תודה לך על ההשקעה, הסבלנות והאנושיות.

ואחרונה חביבה, שאני קוראת לה "המלאכית שלי", לחנה דגן. הפכת כל קושי לנסבל. הכול קטן עלייך. מה שנראה עבורנו כהר, עבורך היה מהמורה קטנה.

ידעת כל יום מה שלום אימא, האם אכלה, חייכה, מה מצב הרוח והיית כל-כך משמעותית לה, לאבא ולנו.

תודה רבה רבה לכולם

המשפחה

 

אני לא מאמין שאני כותב מכתב זה ואם כבר לא תהיי איתי לא אוכל ליהנות מהחיים בלעדייך, וגם אם יגיע יום מותך אבכה עד עמקי נשמתי ופשוט אתחנן לאלוהים שייתן לנו עוד זמן.

מצידי להיות עבד שעובד כל שנייה בלי הפסקות, רק שתחיי את החיים שתמיד רצית שיהיו לך ומקווה שתחזרי לבית שלך ואוכל לחבק אותך הכי חזק בעולם ושנהייה כמו פעם, אני רוצה פשוט לחזור בזמן, לזמן בבית הקודם שלך שתמיד שיחקת איתנו, ולא לזמן המצב הזה שאת חולה במחלה. מקווה שלא תמותי לפחות עד גיל 110.

אוהב ניב