דפי הנצחה

כהן שרה (שרקה) - 1907 - 1987

שרקה, נערה מרדנית - מקוסוב, פלך גורדנו, אשר בפולין.

מסרבת להצטרף להוריה ולאחיה בהגיעם לארצות הברית. משאת ליבה היא קיבוץ בארץ ישראל. טרם מלאו לה שש-עשרה שנה הגיע ארצה ועלתה לירושלים, בירושלים עבדה עם קבוצת חברים - בחורה יחידה בקבוצה - במחצבת רוממה.

את צעדיה הראשונים בקיבוץ עושה שרקה בפלוגת הרצליה (כיום שפיים), גם כאן העבודה קשה ואף רעבים לפעמים, אבל חם בלב וההתלהבות גדולה.

בקיבוץ עין חרוד, מופת ופאר התנועה הקיבוצית, עובר משבר חברתי, שרקה ודודקה - חברים לחיים, רואים עצמם כחיילים ועין חרוד הופכת אצלם חזית שאין לנטושה.

בתחילה עבדה בפלחה, כבשה חציר במכבש המונע על ידי סוס.

מאוחר יותר מצטרפת שרקה לענף הלול וגם בו רואה משימה הקודמת לאינטרסים הפרטיים שלה, כזאת הייתה שרקה - מסירות ללא גבול לכולם סביבה, למשימותיה - והיא עצמה תמיד אחרונה בעדיפות - רחוקה מפינוק.

העול המעמסה והצרות קשרו את שרקה לענף הלול בלב ובנפש ואף את שעות הפנאי, עם הילדים היא עושה בלול. ילדיה עוזרים לה להשכיב את האפרוחים מתחת לאומנת, ולא אחת היא שאף את אפרוחיה שלה יש להביא לבית הילדים ולהשכיבם לישון.

בערבי שבתות, הפעמון ובר קורא לארוחת ליל שבת חגיגית ושרקה עדיין בבגדי עבודה. בלול של שרקה לא מת אף פעם עוף מחמת להט החמסינים. גם בהמשך, קולטת שרקה ללול דורות של צעירות ומנסה לקשרם באותם כבלי אהבה ומסירות למקום העבודה.

ילדיה הולכים בדרכה ורואים בערך העבודה ערך עליון - משהו שורשי שהוטבע בהם והוא טביעת אצבעותיה של שרקה.

מאז מותו הטרגי של בעלה דודקה, נכנסת שרקה לעצב ממנו היא לא מוצאת מוצא ומנוחה עד אחרית ימיה.

בימים האחרונים, בחדרי החולים, זוכה שרקה לזקנה אצילית ומכובדת מלאת חום ואהבה מכל הסובבים אותה, כפי שידעה לתת לאחרים.

כדרכה וכחייה - הוציאה שרקה נשמתה בשלווה וללא אומר. לא להכביד ולא להיות מעמסה, לעשות את המוטל עליך במסירות וכזאת נזכור אותה.

יהי זכרה ברוך