04-6486981
צור קשר
Mazkirut@en-harod.co.il
שלח דוא"ל
צור קשר
שלח דוא"ל
|
|||||
לני מן - 9.8.1907 - 22.1.2008
קורות חיים לני נולדה בשנת 1907 בגרמניה, לאב מאיר ולאם לאה הייתה חנות רהיטים והלבשה. לני בת מתוך חמישה ילדים. בן וארבע בנות. בגיל 16 הצטרפה להכשרה בקבוצת ”החלוץ“ בברלין, שם הייתה אם הבית. בשנת 1934 עלתה לארץ באוניה יחד עם קבוצה של 250 איש מההכשרה, רק לאחר שנסעה להיפרד ממשפחתה בקלן. כשהגיעה ארצה נשלחה יחד עם עוד 70 איש לעין-חרוד לעבודה בכרם - בבציר ובמטבח. זלמן ליפשיץ אבא של עמנוליק לימד אותם עברית בהפסקות בכרם ובחוג בערבים. מקום המגורים הראשון של לני היה בעלייה של האוורוה ליד הרפת ואחר-כך עברה לגור באוהל. לני הצטרפה לשיר במקהלה ואחר-כך השתתפה בתזמורת המנדולינות. לני ניגנה על פסנתר וידעה תווים עוד מבית הוריה. את אוּרה מנקביץ הוא אליעזר מן פגשה בשנת 1942 בעין-חרוד כשבא מקיבוץ יבנה ללמוד על עצי הפרי ובהמשך הדרך הקים את בריכות הדגים של עין-חרוד. בדצמבר 1942 התחתנו ובנו ביתם בעין חרוד. רוב שנות העבודה של לני היו בנוי, עבודה שהתחברה אליה בכל רמח אבריה. וכמה סימלי הוא יום פטירתה ט“ו בשבט - חג האילנות. לני הותירה אחריה את בנה דוד וארבעה נכדים. יהי זכרה ברוך מתוך סיפור חייה מתי התחלת לקבל את המשמעות של היותך ציונית? ... בעיר הקטנה בה גדלתי כילדה היו מעט מאוד ילדים ובית-ספר לא היה לנו. חיינו עם גויים ביחד. ואז קרה לי. שפתאום באתי הביתה בבכי נורא: היו לי שתי צמות, והילדים הגויים סחבו אותי תחת ברז, מפני שלא קיבלתי את הטבילה הנוצרית. אז הם דאגו להטביל אותי. באתי הביתה רטובה לגמרי ... ופעם שנייה קרה לי, שבביה"ס שאלו באיזה בית מדברים בשפה אחרת, חוץ מגרמנית. אני התפארתי ואמרתי: ההורים שלי יודעים רוסית, פולנית ויידיש, ויידיש זו שפה שאני אוהבת מאוד. כאשר באתי הביתה וסיפרתי זאת לאבא הוא כעס מאוד: "מה עשית? לא צריך לדבר בכלל שאתם יהודים. עשית שגיאה ..." ואני נורא בכיתי. אני לא כמו כולם ... באחד הימים ישבתי עם חברתי וראיתי שיש לה צלב, וביקשתי אחד כזה לעצמי. קיבלתי צלב כזה והייתי מרוצה, שעכשיו אני כמו כולם. ושוב קיבלתי נזיפה מאבא: ”מה עשית? ..." החלה תכונה בבית. אמא לקחה קטע משרשרת הזהב שקיבלה לחתונה מאבא, והוסיפה לה מגן-דוד זהב, ונתנה לי. אותה שרשרת הלכה איתי עוד דרך ארוכה מאז ויש עימה היסטוריה רבת שנים ... השרשרת הזאת יקרה לי ביותר ואני עונדת אותה על צווארי בכל שבת ובכל חג ומספרת בגאווה: "זה של ההורים"... | |||||
 |
הוסף |
|
|
|
|
|
