דפי הנצחה

דף הנצחה לאריאב שרה ז"ל
(27/05/2011 - 15/07/1930) ( - )

שרהל'ה אריאב - 1930 - 2011

על קברה

אימא נולדה בכ' תמוז, 15.7.1930 במושבה יבניאל, אחות תאומה ליעקב אשר נפטר בגיל שמונה חודשים. ואחות לרפאל-רפוליק הבוגר ממנה בשנתיים.

אמה, דבורה הייתה בת למשפחת קורקין, ואביה עזב את הבית עוד לפני שנולדו התאומים.

משפחת קורקין התגיירה ברוסיה, בעקבות חלום שחלם אבי סבה של סבתא דבורה, עלתה לארץ הקודש והתיישבה בגליל התחתון.

אמה, דבורה עזבה את הילדים לחפש פרנסה ואימא ורפוליק גדלו ביבניאל אצל סבא וסבתא, יצחק וחנה קורקין, והיו קרובים במיוחד לדודים דויד ומרים קורקין וילדיהם. הם היו משפחה שנייה לה ולרפוליק.

כל חייה דיברה והתגעגעה לסבתא וסבא, אהבה ושמרה על קשר עם דויד, מרים, חיליק, רותי, חיותי ושרהלה. יבניאל הייתה גם עבורנו בית.

אימא עבדה מגיל צעיר במשק של סבה יצחק.

אחיה רפוליק יצא לעבוד בחקלאות בעבודת חוץ במשקי עמק הירדן.

בגיל שש-עשרה בעקבות פגישתה עם פלמחניקים אשר הגיעו מחוקוק ב"שבת השחורה" והסתתרו ביבניאל, החליטה אימא להצטרף אליהם לקיבוץ חוקוק ושם הייתה עד תום מלחמת העצמאות, תקופה לא קלה בנקודת יישוב מבודדת וּשְבֵעת קרבות.

אחיה רפוליק התגייס לצבא והיה בפלוגת עמק הירדן לימים חטיבת גולני. הפלוגה לחמה באזור הגליל התחתון, ובקרב על הכפר לוביה, היום צומת גולני, נפל רפוליק.

אימא הייתה אותה עת בחוקוק ודודיה אספו אותה ברכב משוריין להביאה ליבנאל. ברכב שררה דממה מעיקה וכשעברו את בית החולים בטבריה ולא נעצרו, הבינה אימא שרפוליק איננו עוד בחיים. כשישה שבועות המתינה המשפחה למציאת הגופה עד אשר נכבש השטח על ידי צה"ל וניתן היה לפנות את הנופלים.

כאשר נמצאה גופתו של רפוליק אימא הייתה בחוקוק ולא נכחה בהלווייתו. זיכרון קשה זה ליווה את אימא עד יומה האחרון.

לאחר מלחמת השחרור, החליטה אימא ללמוד ועזבה את חוקוק לתל אביב ושם למדה בוויצ"ו טיפול וסיעוד תינוקות. בתל אביב גרה אימא אצל בת דודתה יונה ובעלה דב גינזבורג, הוריה של מאירה פלד. בסיום הלימודים התגייסה לצה"ל, וכחיילת עבדה במחלקת הילדים בתל השומר. העבודה הייתה תובענית, האוכלוסייה הייתה

קשה. לאימא היו זיכרונות רבים מתקופה זו שבה טיפלה בילדים אשר הובאו מהמעברות, חיו

בתנאים קשים ורבים מהם נפטרו.

בסיימה את שירותה נתבקשה אימא על-ידי האחות הראשית בתל השומר להישאר ולהמשיך בעבודתה, אך אימא בחרה לפנות לדרכה כעצמאית. היא וחברה נוספת מצאו עבודה במעון יום בדרום תל אביב, גם בו בלטה במסירותה, הייתה מוערכת וזכתה מן המנהלת ליחס מיוחד.

בשמחת תורה 1953 כאשר הגיעה לחופשה ביבניאל פגשה באבא, מנחם אשר הגיע לחגוג עם חברים. יבניאל הייתה ידועה בשמחות ובחגיגות המיוחדות שלה, אשר משכו רבים מתושבי האזור שהצטרפו "לעשות שמח". אימא ואבא נפגשו בערב, התאהבו בלילה על שפת הכנרת ובבוקר היה ברור להם שהם יחד. היא עזבה את עבודתה ואת מקום מגוריה בתל אביב ובאה לעין חרוד, ונישאה לאבא לפני חנוכה בנובמבר 1953.

עם בואה לעין חרוד נקלטה כמטפלת בבתי הילדים ובמהרה מצאה את מקומה. עבדה לצדה של רות גל כמטפלת תינוקות ונודעה כמטפלת מקצועית ומסורה.

ב-1954 והיא בימים האחרונים של הריונה הראשון, נהרג עמרי אחיו של אבא. למודת שכול, ידעה בבירור שעין חרוד תהיה ביתה. והוריו של אבא לא יישארו לבד בעין חרוד.

לא קל היה לה להסתגל לחוקים ולמקום. אימא הייתה ידועה בהתנגדותה ללינה המשותפת, סבלה ממנה והייתה הראשונה להוציא את ילדיה לישון בבית, למרות כעסים והתנגדות שעוררה בוועדת חינוך ובמזכירות.

לאחר שנים רבות שבהן התמידה כמטפלת תינוקות, עבדה כמחסנאית במחסן פרודוקטים ואחר כך עבדה במכבסה מספר שנים.

כאשר פרצה מלחמת יום כיפור נקראה אימא לסדר ולארגן את מקלט התינוקות והייתה אחראית עליו לאורך ימי המלחמה. יחד עם בת דודתה ששהתה אצלה בימי המלחמה, טיפלה והרגיעה את התינוקות ואמהותיהם המבוהלות.

אימא נכנסה ויצאה מבתי הילדים לאורך שנים, מפני שאהבה את העיסוק הזה, אך היה לה קשה עקב בעיות בריאות, לבסוף ויתרה ועבדה במחסן כתופרת.

במשך שנים היה ביתנו פתוח ואימא אירחה בו בנדיבות פתיחות ואהבה את חבריהם שלה ושל אבא, ולאחר מכן את חברינו שלנו.

ארוחות המנחה, מפגשי אחר הצהריים-ערב בביתנו, היו עשירים, טעימים, מהנים ונעימים. העוגות הנפלאות והידועות שלה, האכילו גם חיילים בסיני בזמן שירותנו הצבאי, והם ואנחנו חיכינו להן כל שבת. עד היום הן מהוות עבורנו סיבה לכמיהה וגעגועים.

כאשר התווספו הנכדים למשפחה הרעיפה אימא גם עליהם חום, אהבה ומטעמים. גם הם מתגעגעים לבית החם שהיה אז.

לפני כשש שנים, עברה אימא ניתוח לב ולאחריו שהתה בבית הדר, אך קיוותה שתוכל לחזור לביתה. ניסיונותיה לשוב לביתה נקטעו כאשר שברה את הירך ולמעשה לא יכלה להמשיך להתגורר בביתם העצמאי. אבא, שלא רצה להיוותר לבדו בבית שהקימו הצטרף אליה והתגורר איתה ביחד עד יומה האחרון.

אימא ואבא זכו, ואבא עדיין זוכה, ליחס נפלא מאנשי הצוות המטפלים, אימא לא חדלה מלהזכיר את מסירותם. אסתר סמילנסקי נתנה לשניהם טיפול מיוחד ומסור ודאגה לכל פרט, שניהם הזכירו והתפעלו מכך לעתים קרובות. אשריהם שזכו להזדקן יחד ולזכות בטיפול ויחס כה מסור.

אימא ילדה אותנו ארבעת ילדיה וזכתה לשישה נכדים אשר אהבו אותה בילו בביתם של סבא וסבתא, לנו אצלם ושמחו איתם בשבת בבוקר. הנכדים קשורים אליה מאוד והמשיכו לבקרה עד יומה האחרון, ביקורים שהסבו לה אושר גדול, שגדל עוד יותר כשזכתה לנינה ראשונה.

קשה לנו לשחרר אותך אימא, אנחנו נאהב תמיד ונתגעגע בטירוף.

אנו מקווים שלאחר זמן כה רב את מתאחדת עם מושא אהבתך וגעגועייך, רפוליק, עם אמך דבורה, סבתא וסבא, דוֹד דויד ודודה מרים.

מתפללים לשלוותך, בוכים עלייך.

ילדייך,

חני, עמרית, רפי ואורית

סבתא

אנחנו לא יודעים אם אפשר בכמה עשרות מילים להעביר מה את בשבילנו.

אנחנו גם לא ממש יודעים מאיפה להתחיל היות וזכינו לגדול ממש בצמוד אלייך והיית כה משמעותית עבורנו

מאז ילדותינו ועד היום בו עצמת את עינייך.

כחוט השני שזורים הזיכרונות שלנו אותך, בכל שלב בדרכנו.

עוד לפני שאנחנו בכלל זוכרים, אבל התמונות והאמהות זוכרות היטב, קיבלת את הכבוד לרחוץ אותנו כל ערב ולהיות היועצת הרשמית בגידולנו ופינוקנו בזכות הדיפלומה שלך בטיפול תינוקות.

כל שנות ילדותנו המוקדמות היית מעורבת ומבקרת אותנו בגנים ובבית במשך כל השבוע.

זכינו כולנו לטיולים עם הקרטינג ברחבי הקיבוץ כולו ובמיוחד לשער הקיבוץ בשעות בין הערביים ואת, בקולך הנעים והמרגיע, היית שרה "השמש לים שוקע, בואי מרים ונשתעשע" ומתפעלת יחד איתנו מהעמק עם רדת החשיכה.

כשגדלנו, כל בוקר בדרך לבית הספר היינו עוברים במסלול קבוע דרך המתפרה בה עבדת, מקבלים נשיקה, עוגייה ולעיתים גיר סימון צבעוני שכבר עוד רגע נגמר...

סופי שבוע היו חגיגה אמיתית אצלכם בבית. ביום שישי היינו מתאספים כולם, מתגנבים לחדר הקובייה, בודקים באיזה עוגה זכינו השבת, ממשיכים במסלול דרך חדר השינה והמקרר הקטן, מציצים ובוחנים אילו עוגות יש במקרר ואיזה שוקולדים מסתתרים שם. לסלון, היינו מגיעים מצוידים במטעמים ובידיים מלאות.

עשרות שבתות היינו נשארים לישון אצלכם, לא כי ההורים לא היו בבית, פשוט כי רצינו להישאר אצלכם. סבא היה עובר לסלון ואנחנו היינו משתלטים על חדר השינה שלכם ועל הקובייה וחוגגים איתך.
בבוקר שבת היינו קמים ואת כבר היית עומדת במטבח, טורחת ומכינה לנו ארוחת בוקר גדולה ומפוארת שכללה תמיד ריריי, שוקו וטוסטים עם חמאה.

לחגים השונים היינו מחכים בציפייה, לכל חג היה מאכל מזוהה ואהוב. עוגת מצות בפסח, עוגיות דבש לראש השנה, אוזני המן לפורים ועוד מתוקים רבים וטובים. עם התרחבות המשפחה התרחב גם אוסף החנוכיות ודאגת שלכל אחד מאיתנו תהיה חנוכייה משלו להדליק.

כל כך הרבה זיכרונות סבתא, ויש עוד המון כמו מציאת שמך על כל כרטיסי הקוראים בספריה או טיולים לפריחת הכלניות בשבתות אך יותר מהכול מלווים אותנו הסיפורים על יבניאל, המשפחה ובייחוד על רפוליק.

חסרונו של רפוליק היה חלק בלתי נפרד מחייך ואנו שמענו את הסיפורים, ספגנו והטמענו את החשיבות של רפוליק עבורך.

בימי הזיכרון היינו ועודנו מתייצבים כל הנכדים ומצטרפים לנסיעה לקברו של רפוליק ביבניאל.
בשנים האחרונות, כשאת כבר לא יכולת עוד לעמוד על רגלייך עשינו זאת ממש בתחושה של שליחות ובהערכה גדולה לך ולזכרו.

ביקורי המשפחה המורחבת שימחו אותך מאוד והיית חוזרת ומספרת אודותם ותמיד תמיד הייתה לך פינה חמה בלב לבני המשפחה של סבא ושלך.

נפרדנו ממך השבוע סבתא ועם לכתך אנו אוספים לתוכנו ונוצרים את השעות, הזכרונות והאהבה האין סופית שחלקנו.

אוהבים וחסרים,

הנכדים

הוסף

< חזרה לאתר הנצחה

04-6486981

Mazkirut@en-harod.co.il