דפי הנצחה

סמילנסקי מרים - 1905 - 1989

מרים נולדה בשנת 1905 למשפחה בורגנית אמידה. שנות ילדותה עברו עליה בעיר אאוסיק בצ'כיה, באיזור דוברי גרמנית. היה זה בית ציוני פעיל, ומרכז לכל הציונים שעברו בעיר.

מילדותה חלמה מרים להיות רופאת ילדים, ולכן למדה בגימנסיה לבנים, כי רק בוגריה יכלו להמשיך בלימודי הרפואה.

כשהייתה בת 15, עלתה כל משפחתה לארץ, אך כאן איבדו את כל הונם, ונאלצו לרדת, הפעם לפרנקפורט שבגרמניה. בפרנקפורט המשיכה את לימודיה, אך רבים היו געגועיה לארץ והיא הצטרפה לתנועת "בלאו וייס" ולהכשרה לקראת החיים בקיבוץ.

פעם שנייה עלתה מרים בשנת 1925. התחנה הראשונה - "פלוגת ירושלים".

מקום קשה, במיוחד לבחורות. התחילה בתעשיית חצץ וכעבור חודשים מספר עברה לעבוד במטבח. בישלו על פתיליות, יש מאין, לא פעם כלל התפריט מרק דל בלבד.

לפני שנולדו הילדים הראשונים נשלחה לעין חרוד לקבל הכשרה בטיפול בתינוקות. והייתה מטפלת עד פירוקה של הפלוגה.

בפלוגת ירושלים הכירה את אריה, אהבת חייה, והקימה איתו משפחה.

עם פירוק הפלוגה הצטרפה המשפחה עם עוד חברים לקיבוץ עין חרוד.

שנים אחדות הייתה מטפלת בילדים, עד שהגיעו חברות הנוער הראשונות מגרמניה בשנת 1933.

מרים הייתה מטפלת של ארבע חברות הנוער מגרמניה, וקשרים שיצרה עם רבים מהם נשמרו שנים ארוכות. לאחר מכן הייתה מחסנאית של חברות נוער ארץ-ישראליות ואף כי עדיין לא הייתה תופרת מקצועית, הייתה מפליאה בתבונת כפייה וביכולתה לסייע בכל הקשור בתיקונים ובחידוש. אך יותר מתבונת כפייה - הצטיינה במאור עיניה. אותם ימים היו האנשים בעלי תביעות קשות, חמורים אל עצמם ואל אחרים. היה קשה לחברים ועוד יותר לאלה שבאו מהחוץ. רבים ידעו לספר שנים רבות אחר-כך על הפגישה הראשונה עם מרים, אך במבט עיניה הכחולות, השופעת חום ותום ואהבת אדם, התחלפה תחושת הזרות והניכור לתחושת בית.

לאחר תקופת עבודה במטבח למדה תפירה ושנים רבות הייתה מהתופרות המעולות של עין חרוד. בזמן הפילוג הייתה עם עוד שותפות אחראית על המחסן הבגדים ששכן במקלט צר מאד ולא נוח, אך למרות התנאים הקשים פעל במסירות וביעילות.

למרים הייתה איכות מיוחדת שקשה להגדירה. כשבאה לפלוגת ירושלים מצויידת בכל טוב כיאה לבת אמידים, חולקו כמעט כל חפציה בין כל החברים, ומעולם לא זכרה זאת בתרעומת. להיפך כאשר היו שואלים אותה מה היא חשה כלפי הלהיטות אחר חפצים ושיפור רמת החיים הייתה עונה:

"כל הדברים האלה כבר היו לי פעם וויתרתי עליהם בשמחה, מדוע אשתוקק עליהם עתה?"

כל ימיה הייתה שלמה עם הויתור, הייתה לה אמונה תמימה בצדקת הדרך שהלכה בה עם לולקה.
עושרה ניזון מנשמתה, ולא היה שמור לה לבדה, אלא לכל הקרובים לה, וביחוד לבני משפחתה ולחבריה.

יופי חיצוני ופנימי חברו בה יחד. תבונת כפיים וחוש אסתטי. שני דברים לא יכלה לשאת - גסות רוח ובכי ילדים. מהראשון נרתעה, וכשנתקלה בו הייתה סובלת ממש. בכי ילדים - הניע אותה מבלי שאפשר היה לעצור בעדה, ללכת, להרגיע, לנחם, ולא חשוב באיזו שעה משעות היום או הלילה או מי היו הילדים.

באחרית ימיה, כשכבר נפגע כושר השיפוט והמעשה שלה עדיין הייתה מונעת על ידי קריאת ילדים "שני ילדים קוראים לי", "הילדים בוכים" הייתה אומרת וקמה נדחפת למצוא את ילדי דמיונה ולהרגיעם.

מרים נטולת מרירות הייתה. ידעה מחושים רבים, אך נזהרה לא להכביד במחושיה על אחרים, וכל חייה התאמצה להפיץ רק נעם.

יפים לה הדברים שכתב עגנון בסיפור תהילה: "זקנה אחת הייתה בירושלים, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם, צדקת הייתה, וחכמה הייתה, וחיננית וענוותנית הייתה. אור עינה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום". ככה הוציאה את נשמתה.

יהי זכרה ברוך