דפי הנצחה

גיורא זיבנר - 8.8.1921 - 31.8.2009

גיורא זיבנר נולד ב-1921 בוורשה, אביו הוגו יליד אוסטריה ואמו הילדה ילידת גרמניה.

פרנסת האב הייתה ממכירת ציוד מחלבות של חברה שבדית אלפא-לאבאל.

הסבים מצד האב גרו בעיירה ביאלסקו (אז ביליץ) בדרום פולין. סבא ניפטר לפני בוא הגרמנים, שאר בני המשפחה נלקחו למחנות ריכוז.

את שנות הלימודים הראשונות למד בבית. לטענתו "בבית למדנו הרבה יותר מאשר בבית הספר, שלושה ארבעה חודשי לימוד ובשאר הזמן נוסעים לסבא וסבתא לבלות".

בין המקצועות היה "מקצוע" רכיבה על אופניים והחלקה על קרח. לדבריו אבא היה קשוח... שאר הילדים למדו לרכב כשהחזיקו אותם. לא אני. אני לבד! נוסע על אופניים מקצועיות ללא מעצורים ועוצר ברגלים". את המשך הלימודים רכש גיורא בגימנסיה.

עוד בילדותו נפרדו ההורים וב-1936 עלה עם אמו ואחותו שושנה לישראל.

המשפחה התמקמה בתל אביב. ללימוד העברית היה בא לביתם מורה מיוחד, גיורא היה אמור להיכנס למקווה-ישראל ללימודי חקלאות, אך "במשך השנה ראיתי שלא מוכרחים חקלאות, יש גם דברים אחרים. והלכתי ללמוד ב"מקס פיין" בית ספר הטכני. לאחר שלוש שנים עם תעודת הצטיינות יצא הנער עם חברים להכיר את הארץ. "קרובים שלי ביקשו כשאבקר בעין חרוד אמסור ד"ש לרייכמן, ואכן כך היה. כשרייכמן מחזק אותי ואומר, "כשתגמרו ללמוד בואו לעין חרוד יש פה מסגריה גדולה". "לא התרשמתי אך רשמתי לפני".

ב-1942 התגייס לפלמ"ח עם לוסיק ונחמיה הן ידידיו. גיורא שרת בגדוד הראשון. תחנה ראשונה הייתה בצפון - קיבוץ דפנה. תחנה שנייה הייתה בדרום בדורות, שם היה הסיפור המפורסם של הליכה עד לתל אביב - כדי לבקר את אמו.

ב-1945 עברה מחלקתו לרמת יוחנן, שם התאמן במכונת ירייה צרפתית, הוצ'קס.

זאת הייתה תקופה של אימונים ועבודה. והיה המסע למצדה שנכנסו בדרך למערת חריטון ולוסיק החליק ושבר את הרגל. מספר גיורא: "הוצאתי אותו עם עוד בחור, הרכבנו אותו על חמור של ערבי כשהרגל קשורה והוא מחזיק אותה בידו. כמו המשיח אמור להגיע לירושלים על חמור, ככה גם הוא הגיע לירושלים על חמור".

אך בפלמ"ח לא רק טיילו היו גם מבצעים. כמו פיצוץ פסי רכבת ליד הקריות. מספר גיורא: "את חומר הנפץ שמנו בעטיפות מרגרינה, שאם נתפס על ידי האנגלים, נאמר שיש לנו אוכל... הכל דפק כמו שעון, ליד רמת יוחנן שמעתי את הפיצוץ וידעתי שזה בסדר".

והייתה פעולה נוספת - הורדת נשק מהרכבת, משלוחי הבריטים למצרים. הסיסמא לפעולה הייתה "יש מסיבה לדודה". כשהרכבת הייתה יוצאת הייתה נדלקת מדורה על הכרמל . כך יכולנו לתכנן את הזמן".(ממש חסמבה).

וכמובן - אוניות המעפילים. היו סיפורי ההעפלה רבים ובפעולות רבות שגיורא השתתף.

"מינו אותי לקצין בטחון. דאגתי לספק לפיקודי בגדי-ים כהסוואה וכך באמת לא זיהו אותנו", בניגוד לקבוצות אחרות שנתפסו.

"קריירה נוספת פיתחתי בפלמ"ח - שימשתי כשופט בבית משפט שדה, אך מאחר ולא כל כך החמרתי בעונשים הם לא היו מרוצים והקריירה שלי התקצרה.

והוא מספר: "באתי ליגאל אלון ובקשתי שחרור, יגאל אמר לי "מהפלמ"ח לא משתחררים" אבל נתן חופשה להגיע לעין חרוד".

כשחזר למשק ב-1952 היה הפילוג. "מפעלי מתכת עין חרוד היה המפעל הראשון שהתפלג. כדי להימנע מסכסוך, הוחלט לחלק את המפעל שווה בשווה את המכונות, הציוד הפרויקטים. הצד של מפא"י לקח את נושא המטבחים והצד של מפ"ם את הבריכות ומיכלי ההובלה. אפילו הפועלים השכירים בחרו עם מי להמשיך. "מפעלי מתכת עין חרוד "הפכו ל"פלב"ם" ו"פלדות".

גיורא נישא לשרהל'ה לבית סלוצקין ב-1951 ונולדו להם שלושה ילדים: בארי, דני, והגר.

גיורא היה דייקן - ייקה כדברו - ושרהל'ה, קצת פחות, אישה עם נשמה רוסית גדולה. והילדים גדלו ביניהם. הרבה טיולים ומסעות, הרבה משחקי דשא, והייתה עקשנות.

אותה תקופה נבנה המפעל החדש, שגיורא היה שותף לתכנונו. לשם כך נישלח לשנה לשבדיה, ללא המשפחה. כי כך היה נהוג אותם ימים. לדבריו הקשרים שקשר שם עזרו בהמשך עבודת המפעל עם נירוסטה. הפרק של פלב"ם נמשך עד שנת 2000. במהלך השנים עמס על עצמו פרויקטים רבים, כשגולת הכותרת הייתה מחלקת המכבשים.

גיורא היה איש של תחביבים. זכורה קופסת הלגו הענקית שאיתה בנה גשרים, ארמונות, בניני פאר, והילדים חיכו לתורם "כשאבא יסיים לשחק".

את הקשר עם העולם שהיה כל כך חשוב לו, שמר דרך הבולים. היה אספן בולים רציני.

היה יינן - במרתף מתחת לבית היה יקב קטן, מאד פעיל, בו נרקחו אשכוליות, ענבים, רימונים מהבוסתן המשפחתי וכל מה שניתן. אפילו השנה הספיק לכייס את הרימונים.

והייתה החבורה - "חבורת הפלב"מניקים על משפחותיהם: רות ומשה עופר, תמר ולוסיק הן, שרה'לה וגיורא זיבנר שהפכו לשם דבר בטיוליהם, בארץ ובחו"ל.

היכן ביקרו? מסעות רגליים וצלילות בחופי סיני, ולילות שישי עד שכולם מנקרים... יושבים ומנתחים את בעיות השעה עוסקים בדילמות קיומיות, ארציות, משקיות, עסקיות ותרבותיות. מדברים ומדברים ומדברים ואוהבים מאד איש את רעהו.

ב-1984 קרה האסון והשבר הגדול עם מותו של דני.

לידת הנכדים מאוחר יותר גרמה לנחת גדולה.

בשנים האחרונות גיורא סעד את שרה'לה. תחילה בבית כל זמן שהבריאות אפשרה לו ואחר כך הקפיד לבלות עמה ערב ערב בחדרה בבית הדר.

גיורא נפטר בדרך שהתאימה לו בעת טיול באירופה. מיצה את החיים עד הרגע האחרון.

יהא זכרו ברוך