דפי הנצחה

עדינה זהרוני 

עדינה נולדה בשנת 1922 תרפ"ב והייתה הבת הראשונה שנולדה בקיבוץ הצעיר עין חרוד, שעלה על הקרקע, חודשים ספורים קודם לכן.

מפאת המצוקה הכלכלית של אותם הזמנים, נערך דיון נוקב בקיבוץ, איך להיערך לקראת בואה של התינוקת הרכה המגיעה מבית החולים האנגלי בחיפה.

הוחלט, להקריב לשם כך ארגז עץ יקר ערך, ששימש לאחסנת קוביות סוכר. הארגז נרחץ וחוטא במים רותחים, רופד בשקים נקיים וצוּפה בסדינים לבנים, והפך למיטה לתפארת.

ההורים הצעירים גרו בסוכה וכדי להגביה את המיטה מאדמת הסוכה החשופה, הניחו את הארגז על גבי שני פחי נפט להגנה מפני מזיקים למיניהם.

עדינה גדלה בעין חרוד שליד המעיין. הוריה החלוצים היו עסוקים בייבוש הביצות וביעור הקדחת שהשתוללה בעמק.

בהיותה בת חצי שנה חלתה בקדחת. הרופא המליץ לעבור עם הילדה למקום מגורים אחר מחמת התנאים שאינם מתאימים לגידול תינוקות.

אביה, זאב דורסיני, האידיאליסט, קיבל החלטה קשה ועל כך כתב בספרו: "לא אעזוב את המקום גם אם יעלה הדבר בחיי בתי כי לא אנטוש את אדמת העמק".

למזלה, הייתה עדינה תינוקת חזקה ושרדה את המחלה, ומאז לא חלתה.

את ילדותה בבית הילדים ובגן, העבירה ליד מעיין חרוד שהיה חצר המשחקים של ילדי החלוצים.

ב-1928 עלה הקיבוץ לנקודת הקבע בגבעת קומי כשעדינה בכתה ב'.

כאן התחנכה בבית הספר הישן בחברת הילדים בעין חרוד. משה כרמי, היה המורה והמחנך שהשפיע עליה רבות בדרך חינוכו לאהבת הארץ, חינוך לקריאה והתמצאות והיכרות עם החי והצומח מסביב.

בהיותה בת שבע-עשרה, לאחר כתה י"א, יצאה לשנת עצמאות והיכרות עם העולם כעוזרת בית אצל משפחה ברחובות. לאחר כשלושה חודשים עזבה ועברה לקיבוץ צעיר, לשדות ים, שם עבדה במטבח ביחד עם חנה סנש. שרוליק בעלה לעתיד, שעבד כדייג, במסגרת הכשרת הנוער העובד, היה מביא להן דגים למטבח וכך הכירו.

לאחר שהביאה אותו להיכרות ולאישור המשפחה, החליטו השניים לבנות את ביתם בעין חרוד.

במהלך השנים נולדו ארבעת ילדיהם יהודית, מושיק, אורי ועוזי. עם השנים התרחבה המשפחה וכיום היא מונה 14 נכדים ו- 13 נינים, שבט לתפארת.

עדינה עבדה שנים ארוכות ברפת, בהמשך עבדה כאורזת פרי הדר בבית האריזה ונחשבה לאורזת הזריזה ביותר.

עבדה שנים רבות בחינוך בגיל הרך, כמבשלת במטבח ובשנים האחרונות עבדה במתפרה.

לפני חמש שנים התאלמנה ומאוחר יותר עברה להתגורר בדיור המוגן בבית הדר.

עדינה הייתה אישה חמה ומחבקת, אוהבת, מסבירת פנים, אוהבת אדם שהשתדלה לראות תמיד את הטוב והחיובי. אהבה את חיי הקיבוץ והשיתוף.

בהיותה הילדה הראשונה שנולדה בעין חרוד, הפכה ל"מושג" עין חרודי עליו התחנכו דורות ילדי הקיבוץ, כסמל להמשכיות ולהתיישבות בעמק.

עדינה הלכה לעולמה בת 88 מוקפת משפחה רחבה ואוהבת.

ברצוננו להודות לצוות הרפואי והסיעודי שליווה אותה במסירות, בדאגה, באהבה רבה, לאורך התקופה בה שהתה בבית הדר.

נוחי בשלום על משכבך מול נוף העמק שכה אהבת.

יהיה זכרך ברוך

המשפחה

בת העמק

אימא הייתה בת העמק

בשנים האחרונות כשהייתה כבר בבית הדר, מוגבלת ביכולותיה, בכל ביקור שלי היינו יוצאים לטיול בשדות העמק. אהבה לעלות לגלבוע לנסוע לאורכו ולהשקיף על העמק הפרוש למטה, לנסוע בין בריכות הדגים לאורך נחל חרוד, או להקיף את גבעת המורה. בעיקר אהבה אימא לנסוע בדרך נוף העמק, בין רמת צבי לשדה נחום, על קו הרכס הצופה לעין חרוד ורמת יששכר. בין שדות מוריקים ומטעים מלבלבים, ברגעים האלה הייתה מאושרת ואומרת לי: זה העמק שלי. זה הבית שלי, זה החיים שלי.

ואכן זו הייתה אימא. אישה צנועה שכמו בשיר של רחל לא שרה לא פיארה ולא התהדרה בעלילות גבורה אלא רק שמחה בחלקת האלוהים הקטנה שטיפחו ידיה באדמת העמק הזה.

אימא סימלה עבורי את עין חרוד, עם כל המשמעות של היותה הבת הראשונה בקיבוץ הצעיר, את י"ח באלול חג העלייה לקרקע, את אהבתה לכל דבר שקשור במשק, את קציר העומר בפסח יום העצמאות וחג הביכורים.

את כל הדברים הקטנים שהרכיבו את הפאזל של חייה, חריצות התמדה מסירות. עם פשרנות, חברות טובה ונתינה. וכמובן את המשפחה הגדולה שהקימה עם אבא, שבט גדול וענֵף, נכדים ונינים.

אפשר לומר שאהבתה לקיבוץ ולאורח חייו היו הציר המוביל בחייה וכמובן האהבה והמסירות למשפחה.

אזכור את השעות והימים הטובים והרחוקים כשכל המשפחה מתכנסת בשבת אחר הצהריים בבית אוכלים, מדברים, צוחקים ורועשים, ואת מעל כולנו משגיחה שהשבט הגדול נהנה ומבלה, הגדולים והקטנים, לכולם יש מקום אצלך בלב וכמו שאהבת לצטט פתגם רוסי כשהיה נעשה צפוף ורועש בדירה הקטנה והדחוסה: בצפיפות אבל באהבה.

שכבי ונוחי לך אימא וסבתא יקרה, בת העמק, כאן מול הנופים שאהבת כל כך, ואנו נזכור אותך כאישה שאהבנו שהעניקה לנו בדרכה השקטה הרבה חום אכפתיות ומסירות.

יהי זכרך ברוך

עוזי