דפי הנצחה

רבקה דנית - 1892 - 1954

רבקה בת למשפחה עמלה באחת המושבות היהודיות שבפלך חרסון. האב עבד בבית ספר חקלאי והאם גידלה וחינכה את הילדים. המשפחה החזיקה משק חלב גדול ואפילו רבקה בת התשע חלבה שתי פרות שופעות חלב.

האם סיפרה על ארץ ישראל מתוך סיפורי התורה שב"צאנה וראינה" וכל הילדים למדו עברית - הכנה ליום הרחוק, שבו סוף סוף יחיו בארץ.

האב מת והאלמנה הצעירה עם חמשת ילדיה עברה לעיר הסמוכה ניקולאייב. רבקה בת השתים-עשרה נשלחה ללמוד תפירה. בתחילה הייתה עוזרת בבית חייט ונערת שליחויות לכל שוליותיו. אחרי עמל של שנים רכשה את המקצוע והוא שנוא עליה: אין לה סיפוק משימוש הגבירות בעלות הקפריזה: לא לזה נשאה נפשה אך זוהי פרנסה והיא ממשיכה.

בשנת 1905 המשפחה מתפזרת. רבקה ואחותה - הצעירות עדיין נשארו עם האם.

כעבור שנים הן עולות לארץ ישראל. באין ברירה, התפרנסה זמן קצר ממקצועה.

בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה. רבקה עברה לכנרת והחלה לעבוד בכביש טבחה - צמח, על אף התנגדות החברים, שהתנגדו לעבודת בנות ישראל על אם הדרך, היא עבדה עם א. ד. גורדון שהיה המנהיג והמלהיב את העובדים הרעבים. כשהתארגנה קבוצת הרועים היא הצטרפה אליה כדי לנהל את משק הרעב שלהם. היא מתגוררת איתם בבית פרוץ ללא חלונות ויחד איתם היא רעבה ללחם פשוטו כמשמעו. במצב כזה היא נלחמה את מלחמת השפה העברית.

החל הגיוס לגדודים העבריים. רבקה, בהתלהבותה, בין המתגייסים. התנדבות נשים לא נתקבלה ברצון והיא עברה לעבודה החקלאית בבן-שמן כהוראת השעה.

המלחמה נגמרה, הדרך לגליל נפתחה. רבקה הצטרפה לקבוצת מחניים וניתקה לגמרי את הקשר עם מקצועה. בהיווסד גדוד העבודה, הצטרפה אליו ועם הראשונים עלתה על אדמת עין-חרוד.

כל חייה האישיים הפרטיים נחתכו לפי מתכונת קיבוץ עין-חרוד. רבקה עבדה בגן הירקות וזה היה מרכז חייה.

את כל מרצה השקיעה בפיתוח הענף ובהדרכת קבוצת החברות שעבדו אתה. הייתה מאושרת לסימני ההצלחה הראשונים ומלאת צער בכל מקרה של כישלון. מתמרמרת רבקה על מזכירות המשק שמבלי שלאחד מחבריה יהיה מושג בענף זה, הם דוחים את דרישות הענף. ומעדיפים לקנות ירקות לצריכה מאשר לגדלם.

על סידור העבודה הייתה רועמת שבמקום לעודד חברות ליציאה לעבודה חקלאית, לוקחים אותן לעבודות שירות וטיפול בילדים. היא ראתה בחקלאות ייעוד בחיים.

במאורעות 1939-1936 דורשת רבקה לשתף את החברות בהגנת המשק.

רבקה הקימה וקיימה בית הבראה במשק. דאגתה לחברים הייתה רבה. ראתה בעבודות השירות שליחות למען החברה.

משברי הפילוגים השונים היו משבריה האישיים, שכירסמו בה שנים על שנים, והפילוג האחרון מוטט אותה כליל.

מרות מאד היו לה שנותיה האחרונות: גלמודה, בלי קורטוב של נחת, ובתחושה של אובדן ביתה עין חרוד והיא עצמה הולכת וחרבה על כל יסודות גופה ונפשה.

המצב במשק הדאיג אותה מאד והיחסים בין החברים שרק אתמול היו ידידיה השבעוה תמרורים עד יומה האחרון. בערב יום העצמאות האחרון לא אזרה עוד כוח וכרעה לבלי קום.

יהי זכרה ברוך