דפי הנצחה

ריבקינד זליג - 1900 1967

זליג בן מרדכי ופסיה נולד בארטייומובסק רוסיה 1900.

אביו של זליג היה מצאצאי "החטופים" מימי הצאר ניקולאי הראשון.

את חינוכו קיבל זליג, יחד עם ארבע אחיותיו באופן מסודר. המשפחה הייתה אמידה. נתפרנסה מבית הארחה גדול. האב נפטר בהיות זליג בן 12.

המשפחה המשיכה לנהל את העסק יחד עם משפחת הדוד שגרה בחצר.

זליג היה ילד יפה ומוכשר. נער תפנוקים. למד בבית ספר הריאלי שבמקום. המשפחה הייתה מוזיקלית, כל ארבע אחיותיו למדו מוסיקה בקונסרבטוריה ושלוש מהן היו מורות לפסנתר. גם זליג קיבל שעורים בנגינה בכינור ובפסנתר אך לא התמיד בכך.

כבר בגיל 10 קרא והושפע מדעות מתקדמות שרווחו אז בציבור.

בהשפעת אידאות "טולסטואיות" חדל לאכול בשר ונהיה צמחוני.

את תעודת הבגרות שלו קיבל בבית הספר הראלי שבעירו. בשנים ההן גילה עניין רב בחקלאות וקיבל תפקידים בחווה חקלאית סמוכה. באותה חווה עשתה אז קבוצה של הנוער הציוני וכך בא זליג במגע עם התנועה הציונית. עם זאת נכבש גם לרעיונות המהפכה של 1917 והוא אז רק בן 17.

את לימודיו המשיך בבית ספר גבוה לחקלאות בעיר חרקוב. זמן מה עבד כמחנך במוסד לנוער עבריין. אלפי נערים עזובים לוקטו והוכנסו למוסדות חינוך מיוחדים. השתתפותו באירגונים מהפכניים וציוניים הביאוהו לכלא.

זליג היה חבר מרכז ה"חלוץ" שפעל במוסקבה באופן בלתי לגלי.

החברים והחברות עבדו בכל עבודה קשה, סבלו גם לעיתים קרובות חרפת רעב, התגוררו בקרונות רכבת עזובים, אך לא חסכו כל מאמץ באירגון קבוצות צעירים יהודיות נוספות תחת חסות התנועה הציונית. החברים הפעילים, בתוכם זליג, שכנו תקופה מסויימת דווקא בחדר סמוך למשרד שירות הביטחון החשאי הרוסי.

נמצאה תחבולה: היציאה מגבולות המדינה הייתה אסורה. השלטונות איפשרו לאזרחים ליטאים, שהגיעו מזרחה בעקבות המלחמה, לשוב מערבה לארצם. בקבוצתו של זליג הייתה נערה ליטאית אשר דיברה ליטאית. היא הייתה תמירה ויפה. הלכה לקונסול הליטאי הציגה את עצמה ושכנעה אותו שיצייד את כל הקבוצה ברשיונות יציאה היות והם כולם יוצאי ליטא.

בשנת 1921 הגיע לארץ. עבד בכבישים, בחקלאות, היה חבר בפלוגת מגדל של גדוד העבודה, עבד בתחנת הניסיונות שבדגניה. זכורים הניסיונות שלו בקני סוכר במשך זמן מה בעין חרוד על יד המעין. ובסוף נעשה זליג חבר דגניה א'. כ-13 שנים חיו פעל בדגניה. תקופה ארוכה ומעניינת. לעין חרוד הגיע ב-1935.

מאז עשה כל שנותיו בכל עבודה קשה בשדה, במחצבה, באינסטלציה כבדה, בחפירת קווי השקייה בעמק, באירגון עונות קטיף למיניהן.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לגדודים העבריים של הצבא הבריטי, לפלוגה ימית שפעלה בנמלים במזרח התיכון - איי יון, מצרים, ואיטליה וכאן, בנדודים אלו, מצא אפשרות להיפגש עם פליטים, התמסר ועשה רבות להצלתם, בעיקר בתום המלחמה. גם השקיע הרבה מזמנו ומכוחותיו להעברת נשק משלל המלחמה לידי ההגנה בארץ.

שנה עבד כ"עולה" במחנות המעפילים בקפריסין. ומאז היה כל ימיו חרד וער לגורל העולים והמוני היהודים שבאו באלפיהם להתחיל חיים חדשים בארץ.

בעין חרוד קיבל על עצמו, נוסף על עבודות יומו הקשה, להדריך ולטפל בקבוצות עולים ונוער. אחת הקבוצות האלה נתגבשה לגרעין ועלתה להתישבות לקיבוץ יגב אשר בנגב. זליג הצטרף אליהם להדריכם בדרכם הראשונה.

כשהתגברה העלייה, יצא זליג כמגוייס לעבודה בישובי העולים. כשנה עשה

בעיירת עולים חרובית שבחבל לכיש. היה שם בתפקיד מא"ז ומדריך לנשק,

אך פעילותו הקיפה את כל בעיות המקום.

עם שובו נכנס לעבודה במחסן התבואות ובו עבד עד שבוטל.

זליג עבר לעבודה בפלב"ם. במשך הזמן נתערה בבעיות המפעל ונתקשר מאד לפועלים. גם כשנתערערה בריאותו מיאן להפחית שעות עבודת יומו.

זליג היה ער לשאלות המשק, הקיבוץ, המפלגה והמדינה. היה איש דעות ולא תמיד הבין פשרות. לא דיבר מעולם בשפת חלקות ולא נח עד שהשמיע דבריו בחוג המשפחה, בין ידידים, באסיפות המשק ומעל דפי היומן.

יהי זכרו ברוך