דפי הנצחה

עזרא פיין - 1929 - 2015

על קברו

עזרא נולד בספטמבר 1929 בוינה אוסטריה, בשם ארנסט פיין למשפחה יהודית שהגדירה את עצמה כקוסמופוליטית.

הוא היה בן בכור להורים משכילים. אביו ארווין היה פרופסור למשפטים ולכלכלה ואמו טרודה למדה כימיה.

לאחר שלוש שנים נולדה אחותו דיתה שחיה היום בבלגיה עם ארבעת בניה וחמשת נכדיה.

הייתה להם ילדות טובה, ללא מחסור, בבית בורגני, עם אומנת שטיפלה בהם, מה שסיפק לעזרא סיפורים רבים ברבות השנים.

בשנת 1938 בהיותו בן תשע, נכנסו הנאצים לאוסטריה (האנשלוס). עזרא התחיל לסבול מגילויי אנטישמיות בבית הספר וברחוב. כאשר גברה האנטישמיות, החליטה המשפחה לברוח לבלגיה, שם גרה אחותו של ארווין.

המשפחה הגיעה לבריסל דוברת הצרפתית. עזרא נכנס ללמוד בבית ספר כשבקושי ידע צרפתית ולכן למד בכיתה הנמוכה מגילו. תמיד התבדח אתנו שהוא למד שש שנים בבית ספר יסודי אבל מעולם לא עבר את כיתה ג'...

המשפחה גרה בבריסל שנתיים ושם למד עזרא צרפתית על בוריה. יום אחד, כשהצבא הנאצי היה בשערי בלגיה, באו שוטרים מקומיים ולקחו את אביו, בגלל היותו אזרח אוסטרי. נודע למשפחה שהוא מוחזק במחנה בעיר ניס שבצרפת.

אמו, הוא ואחותו ניסו להגיע לניס שבדרום צרפת, דרך פריס. לאחר מספר ניסיונות, בדרך לא דרך, תחת הפצצות ובַּקרות גבול בשליטה גרמנית, הם הצליחו להגיע ברכבת לניס. בהגיעם, אביו חיכה להם בתחנה. לשאלתם איך ידע שהם מגיעים, סיפר כי בכל יום חיכה בתחנת הרכבת כי היה בטוח שיגיעו.

המשפחה התאחדה וחיה בניס. עזרא הלך שוב לבית ספר והם ניהלו חיים די "נורמליים" בהתחשב בנסיבות. בזכות הכישורים הרבים של הוריו הם הצליחו להסתדר ולמרות המצב, המחסור והפחד, עזרא זוכר את התקופה כטובה. בשנת 2000 בעקבות טיול שורשים עם משפחתו בדרום צרפת עוד עלו לו זיכרונות חדשים מתקופתו בדרום צרפת.

בתחילת 1942, הובא לידיעתם כי מסוכן להם להישאר בניס ושוב, בדרך לא דרך הם "הבריחו" את הגבול ההררי והקר לשווייץ. שם ההורים נלקחו למחנה פליטים, אמו עבדה כעוזרת בית אצל הסופר הרמן הסה ואביו נתן שירותי הנהלת חשבונות. עזרא נלקח למשפחה מאמצת בעיר אחת ואחותו למשפחה בעיר אחרת.

התקופה בשווייץ הייתה הקשה בחייו הוא עבר חוויות קשות מלתאר, התעללות, רעב, קור, יחס משפיל ומבזה, בעיקר מהמשפחה המאמצת.

מקץ תקופה, בגיל 16, עבר עזרא לעבוד בבית מלון בהרי האלפים ואף למד מלונאות. גם שם החיים לא היו קלים, אך כיאה לעזרא היו לו שם גם חוויות טובות.

בהגיעו לגיל 18 הודיעו לו השוויצרים כי עליו לעזוב. הוריו ואחותו הורשו להישאר היות והיו בגיל המתאים להוראות החוק.

כשנשאל עזרא מדוע הגיע לישראל בעוד הוריו ואחותו נשארו באירופה, תמיד סיפר כי האנייה הראשונה שהגיעה הייתה לישראל וכך הגיע ארצה. בפועל, פעילים של "השומר הצעיר" משכו אותו להכשרה שלהם בשוויץ, שם למד חקלאות, ציונות ויחד עם חבריו החדשים למד גם לנהל את חייו כאדם בוגר. עזרא, שידע היטב גרמנית וצרפתית, עזר רבות בתקשורת בין כל האנשים שדיברו שפות שונות. לפני ההעפלה לישראל עבר למחנה הכשרה נוסף בדרום צרפת, כדי לעזור בתקשורת בין העולים הצעירים.

בתחילת יוני 1948, עלה לארץ באנייה קדמה, שבועיים לאחר הכרזת המדינה. הוא היה במחנה ליד עין-שמר ומשם עבר ללהבות הבשן. בלהבות עבד על ציוד כבד ועזר בבניית המדינה: בייבוש החולה ובסלילת כבישים באזור סדום. 12 שנים עבד על בולדוזר גדול ולאחר מכן החל לעבוד כנהג ב"קואופרטיב גליל עליון", הוא הוביל משאות לכל חלקי הארץ ומאוד אהב את עבודתו.

בשנת 1964, לאחר שהכיר את אורה הם התחתנו, חיו קצת בעין חרוד, קצת בלהבות, ארבע שנים בגונן, שהייתה פשרה - גליל עליון, אבל לא שמו"צ. בגונן,
ב- 1968 נולד עמיר בנו הבכור, ובשנת 1971 חזרו לעין חרוד כאן נולדה רינת בתו.

בעין חרוד עבד במוסך, בקואופרטיב בית שאן-חרוד וב- 1973 קיבל טיולית והיה נהג בית עד גיל 81.

עזרא אהב עבודה זו והטיולית, הידועה בכינויה "הזחל הכתום" וכל השיגעונות שלו היו למוסד בעין חרוד.

בשנים האחרונות אהב לפגוש קבוצות מאורגנות מאירופה שהתארחו אצלנו באירוח הכפרי, כדי לספר להן על המפעל הקיבוצי והציוני. גם בכך ראה שמירת קשר עם התרבות שממנה הגיע.

ביוני 2005 נפטרה אורה אשתו, לאחר מחלה קשה. הפרידה ממנה הייתה קשה לו מאד והשפיעה על מצב רוחו מאז ועד יום מותו. עם הזמן הזיקנה נתנה אותותיה בעזרא ותבעה כל פעם פרידה אחרת, מרישיון הנהיגה שלו – שכל כך הגדיר אותו וממצבו הפיזי הטוב שהלך והדרדר. עזרא תמיד אמר לכולם "מה שתעשו... רק אל תזדקנו" ועם זאת, היה חד וממוקד ממש עד לפני מותו.

עזרא נולד כיהודי, שלא ידע רבות על יהדות ולמרות זאת סבל רבות בגלל יהדותו ואיבד רבים מבני משפחתו בשואה. ברגעים אלו נכדתו שיר נמצאת במסע בפולין ועומדת על אפר משפחתו.

למרות כל הסבל שעבר בחייו והמאבקים שחייו תבעו הוא היה אדם אופטימי שאהב את החיים ואהב אנשים, זה לא מנע ממנו את האהבה לקיטורים פה ושם אבל בסוף ימיו כשעשה עם עצמו חשבון נפש היה שלם, מרוצה וגאה בבחירות שלו ובהישגים שלו.

הוא נפטר מוקף באהבה, במשפחה קרובה ותומכת ובתחושת סיפוק.

יהי זכרו ברוך

 

לאבא'לה יש מכונית
כמו אווירון בשמיים
לאבא שלי יש שעון
אינו מתקלקל גם במים
ואבא שלי, הוא יודע המון
אנגלית, צרפתית, ואפילו חשבון
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי...

אבא יש כל כך הרבה מה לומר ולספר עליך. כל כך קָשָה לנו המחשבה שלא תהיה יותר.

נכון, היית בן 85, חיית חיים מלאים. אחרי חודשי מלחמה במצבך הפיזי הקשה שִחררנו אותך לשקט, לרוגע. אבל עצוב לנו - אתה אבא שלנו שתמיד היה שם בשבילנו ושכל כך אהבנו. ופתאום נשארנו יתומים בלי מישהו שאנחנו כל עולמו.

היית אדם מיוחד במינו. חייך לא היו קלים. מילדותך, שהייתה קצרה מאוד, נאלצת לחיות במאבקים. תמיד סיפרת לנו על החוויות שעברו עליך ונדהמנו מרמת הזיכרון שלך, איך ילד בן תשע זוכר את שם הרחוב שלו ואת הדרך לבית הספר שלו. בהזדמנויות שונות נסענו לטיולי שורשים והראית לנו תחנות בחייך כאילו רק אתמול היית שם. תמיד צחקנו שטיול שורשים שלך - הוא שווה ממש - אירופה הקלאסית.

למרות כל הסבל שעברת, ללא התלבטות ראית חובה לשמור על קשר עם גופים מגרמניה אוהבי ישראל ולקחת בכך חלק פעיל. הם קראו לך הסבא של המתנדבים וכולם כל כך אהבו אותך והעריכו אותך.

גם השנים הרבות שהיית אחראי על המתנדבים, הפכו את הבית שלנו ואותך, יחד עם אימא ש"הרביצה" ציונות ויהדות, לשגרירים של ישראל. עד היום אנשים שפגשו אותך, זוכרים אותך ושמרו אתך על קשר.

הייתה לך יכולת חיבור מדהימה לאנשים. לאורך כל הדרך, מי שפגש אותך, זוכר אותך לטובה, את טוב לבך, יכולת ההקשבה, את ההומור, העצה הטובה, הסיפורים המעניינים והנכונות האינסופית לתת עזרה ללא גבולות.

תמיד הצחיק אותנו שהיית יורד מטיסות ונותן לנו דיווח מלא על החיים של מי שישב לידך. התפלאנו איך אתה יודע את כל זה? וגם זוכר! והיית עונה בפשטות, הוא סיפר לי... אבל זה קרה אחרי שאתה נפתחת בפניהם וסיפרת להם עליך.

את השם עזרא בחרת בעקבות ספר שקראת באנייה בדרך לארץ והשאיר עליך רושם רב, זה היה שם הגיבור. השם כל כך הלם אותך, כל חייך עזרת לאנשים וזה גרם לך לתחושת סיפוק רבה. השם גם גרם לאנשים, יחד עם צבע עורך הכהה לחשוב שאתה עירקי, ועם פיג'מת הפסים שהייתה לך כשהיינו ילדים זה בכלל השלים את התמונה. לעומת זה, המוכרים בעפולה חשבו שאתה צפון אפריקאי בגלל הצרפתית שדיברת איתם.

לא הכול הלך לך בקלות בחיים ולמרות זאת היה לך חוש הומור מיוחד במינו, תפיסה בריאה לחיים ואופטימיות. הייתה לך יכולת מיוחדת לספר סיפורים, ובתור ילדים, לפני השינה היית מספר לנו סיפורים שהמצאת ושכל כך אהבנו.

כשנדרשנו לענות על השאלה: עיסוק האב - כתבנו "נהג" עם תחושת תסכול, כי היית כל כך הרבה מעבר. היית איש אשכולות עם המון ידע והכול בכוחות עצמך - אוטודידקט. אהבת והתעניינת בתחומים רבים ואהבת לשתף אחרים בידע שלך. אתה עצמך היית גאה בעיסוק שלך וכל כך אהבת אותו. הטיוליות שלך הייתה מוסד בעין חרוד והדרך בה שמרת עליהן גרמה להן להחזיק שנים.

זה היה כרוך בלא מעט שיגעונות מצדך ובטווח גילאים מסוים בעין חרוד, אין אחד שלא מכיר את המשפטים (בצעקות נוראיות כמובן ובמבטא הייקה שלך): "לא לזרוק זיתים מהאוטו", ו"לא להוציא ידיים מהאוטו" ועוד סיפורים סביב הדאגה הרבה לטיולית. הם לא יודעים שאחרי שצרחת עליהם בקולי קולות היית מגיע לקבינה ומחייך מאוזן לאוזן.

לנכדות הגדולות היית סבא נהדר ונוכח, והן הרוויחו בגדול. עם הקטנים, לאחר פטירת אימא, קצת התעייפת והזדקנת, אך אהבת אותם מאוד והיית גאה בהם.

בתקופה האחרונה לנוכח המחלות והאשפוזים הרבים בילינו הרבה זמן ביחד. ראינו זכות גדולה לטפל בך ולדאוג לרווחתך ואתה מצדך היית כל כך אסיר תודה ונפעם. היה קל לטפל בך, היית תמיד מנומס, מחייך, מסתפק במועט, לא מפונק וגם כששאלו אותך "מה שלומך" והתשובה הייתה "חרה" זה תמיד היה בחן ועם חיוך. כרגיל, גם עם הצוות שטיפל בך בבית הדר ובבתי החולים יצרת קשר מיוחד וכולם חיבבו אותך.

בשיחות הרבות שהיו לנו, על החיים ועל המוות שמחנו לדעת כי הרגשת שלם וגאה עם הבחירות שלך בחיים. אמרת שלא היית עושה משהו אחרת. היית גאה בחלקך בבניית הארץ והיית ציוני אמיתי - במעשים, בלי הרבה דיבורים. היית גאה שבנית משפחה ושאתה חי בארץ-ישראל, בעין חרוד.

לא עצרת הרבה לשאול, למה עברו עליי חוויות כאלו קשות, או מה היה קורה אילו... פשוט התמודדת עם מה שהיה והיית שמח בחלקך, קיבלת את החיים כמו שהם. זה גם מה שרצית שיהיה כתוב לך על הקבר - זו המורשת שלך, לנו.

גם אל מותך הלכת בשקט, בנימוס בלי להתלונן עד נשימתך האחרונה. היינו לידך ושִחררנו אותך לשלום.

מאז היוודע מותך האנשים שהכירו אותך מכל קצות העולם כותבים לנו כמה הם שמחים שהכירו אותך, כמה נגעת בחייהם והיית חלק משמעותי בהם, כמה אהבו אותך והעריכו אותך וכמה תמיד יזכרו אותך.

כך גם אנחנו אבא. זוכרים ואוהבים תמיד.

נוח לך על משכבך בשלום ותמסור ד"ש.

אנחנו רוצים להודות לכל מי שטיפל בך לאורך כל הדרך ועזר בכל דבר אפשרי. ולכל האנשים, משפחה,
חברים, מכרים, קולגות, שמלווים אותנו בחיינו בשמחות, בקשיים, בצער. תומכים ומתחשבים,
זורקים מילה טובה, חיבוק - תודה לכם!! אתם חלק מהיכולת שלנו להתמודד עם הקשיים.

שנתראה בשמחות!!
עמיר ורינת