04-6486981
צור קשר
Mazkirut@en-harod.co.il
שלח דוא"ל
צור קשר
שלח דוא"ל
|
|||||
שרהל‘ה גולן - 9.2.1939 - 15.6.2011 על קברה שרהל'ה נולדה בשנת 1939 שנת המלחמה, חודש שבט, חודש הפריחה. בת בכורה לטובה ואהרונצ'יק בן עזרא. אהרונצ'יק התגייס לצבא הבריטי ושירת מספר שנים מחוץ לבית. שרה'לה נשארה עם אימא שעבדה ברפת והייתה נתונה כולה לדרישות הקיבוץ. תקופה זו הייתה זכורה לה כתקופה קשה. אבא מחוץ למשק ואימא מחוץ לבית. כשחזר אהרונצ'יק נולדו שמעון, חנהל'ה ואורית ואז חזרה לשרות בבית תחושה של שלמות משפחתית. שרהל'ה, ילדה קטנה רכונה על פסנתר גדול, והצלילים מתגלגלים שיר אחר שיר, ידיה קצרות וגופה זעיר אך אין הדבר משפיע על נגינתה. שולטת בפסנתר. אצבעותיה הקטנטנות קופצות, רוקדות, וכדי להגיע לאוקטאבות הקיצוניות היא נאלצת לקום ולמתוח את ידיה. והמוזיקה מתנגנת מאולתרת. ממש קוסמת. היינו יכולים לעמוד שעות ליד הפסנתר ולהאזין לפלא. לא הייתה מסיבה, תחילה בחברת הילדים ולאחר מכן בחדר האוכל הכללי, ללא הליווי של שרהל'ה. לימים גילתה את סודה - "הפסנתר אִפשר לי לשבת עם הגב לקהל. כך הרגשתי נוח יותר." הפילוג, והיא בת שתים-עשרה בלבד, היה פצע בנפשה. ההורים חלוקים בעמדתם הפוליטית, התעקשו לשמור על שלמות המשפחה, ובחרו להצטרף לעין חרוד איחוד. אהרונצ'יק שהיה רדיקאלי וקומוניסט בעמדותיו, לא השלים, והמשפחה החליטה לשנות כיוון וחזרה לצד המפ"מניקי - עין חרוד מאוחד. שרהל'ה מרדה, לא הסכימה ונשארה כילדה במשפחת מלץ שהופכת לה לבית נוסף. החיבור עם נגה, רינה, רוחמה ומלץ היה מחבק ומעניק. שרהל'ה הקפידה להגיע לבית ההורים אך לבה נשאר פצוע והכאב היה גדול. צעירה הייתה כשנישאה לאליעזר טרם צבא. עוד לא בת עשרים והיא אם צעירה. מיד השתלבה במערכת החינוך והתמקצעה בטיפול בגילאי הכיתות הצעירות. מטפלת של פעם - מטפלת טוטלית, הרואה בקשר עם הילדים את מרכז הטיפול, ואכן לבה היה פתוח בפני הילדים ובפני הוריהם. שרה'לה הייתה חלוצת החינוך הבלתי פורמאלי, והכניסה את החוגים לשגרת אחרי הצהריים של הילדים. את אהבת המוזיקה שלה ניסתה ואף הצליחה להחדיר בחניכיה. כולנו זוכרים את תנועת הילדים על מדרכות הקיבוץ כשהם נושאים כלי נגינה גדולים וקטנים וצועדים לכיוון אולפן המוזיקה. אותם ימים פסנתר שימש לנגינה, ועל הפסנתרים ניגנו לפי תור. צלילי מוזיקה בקעו מכל בית שני. שרהל'ה ראתה בזה שליחות. היא מילאה את תפקיד ההורה: מלווה, מזכירה, מעודדת, מדרבנת, אכפתית ללא גבול. אם החליט ילד לפרוש היה עליו תחילה לעבור את מחסום שרהל'ה. לא ויתרה, ניסתה עוד ועוד "ואולי כלי אחר?" מאות ילדים טעמו את הטעם. חיי התרבות בעין חרוד היו קרובים לליבה. שרהל'ה גלגלה, דחפה והרימה את נס התרבות אחת-עשרה שנים. ביד אומן ניצחה על מלאכה זו, ובכישרון מופלא ידעה להפיח רוח בעולמה הקטן של עין חרוד. ברגישות המיוחדת רק לה ידעה ליצור תרבות מתאימה לקהילת עין חרוד המגוונת, ולרגש בערבי תרבות, חוגים וכמובן חגים, שנתפרו למידות אנשי המשק. אהבה נוספת הייתה הכתיבה. בכתב ידה המסולסל הועתק יומן חברת הילדים תחילה, ואחר כך יומן המשק. יומן עין חרוד היה מוסד. ערימות על ערימות של ניירות בכל פינה בביתה הפרטי ואחר כך במשרדה במזכירות. כל יום משעות אחר הצהריים, כשחדרי המזכירות דוממים, הייתה יושבת בחדרון הקטן עד מאוחר לאור המנורה כותבת, מעתיקה, מתקנת ומשפרת. עוד רשימה, עוד כתבה, "העיקר שהיומן יצא בזמן". זכור הוויכוח על מקומו של השיר בעמוד הראשון של היומן: "לא חבל על עמוד"? שאלנו, - "מה שאומר המשורר במספר מילים, לא ייאמר במאמר שלם של חבר". "מי קורא את זה"? שאלנו, "גם אם רק שלושה אנשים יקראו - המסר יעבור". וכך במשך עשרות שנים. לא קל להוציא מחברי קיבוץ כתבות, הגיגים. צריך להאמין. ושרהל'ה האמינה, פטריוטית מורעלת, שרואה בקיבוץ את הטוב המוחלט, שלמה עם הדרך ודוחה כל ביקורת. אהבת אמת אהבה את עין חרוד. אמונתה במקום לא התרופפה עד ימיה האחרונים. ואנחנו נחסר. למרות טביעת רגלה המורגשת בכל תחומי החברה והרוח של עין חרוד, מעולם לא דחפה עצמה למרכז הבמה, לא ציפתה למילות הערכה. הדברים נעשו כמובנים מאליהם, והיא נשארה בצניעותה מהצד. בשנים האחרונות גברה המחלה. שרהל'ה הסתגרה בביתה, נמנעה מהציבור, ערנותה ומעורבותה בחיי המשק הצטמצמו וכאילו אמרה "דייני"! שרהל'ה הלכה לעולמה בשנת ה - 73 לחייה. השאירה בעל, ארבעה ילדים, תשעה נכדים ונינה, ובני משק רבים רבים, הנושאים זיכרונות נעימים מתקופת ילדותם עם המטפלת שרהל'ה גולן. ינעמו לך, שרה'לה, רגבי עפרך לזכרה של שרהל‘ה דמותה של שרה'לה מלווה אותי מימיי הראשונים ב"כיתות", אז לא קראו לזה חינוך בלתי פורמאלי. אני זוכר שהיא שימשה לנו מטפלת מסורה כמה שנים. אבל המפגש האמיתי המשמעותי שלי עם שרהל'ה היה סביב נושא המוסיקה. בלעדיה לא הייתי לומד לנגן. היא זאת שדרבנה אותי, בערך בכיתה ז' להתחיל ללמוד. הבחירה בגיטרה הייתה אמנם שלי אבל שרהל'ה, בדרכה המיוחדת, ליוותה אותי במשך המון שנים בנושא. אני יכול לקשור בקלות את דמותה של שרהל'ה לכל הגיטרות שהיו לי וניגנתי עליהן. סיפור אחד שממחיש את העניין: כשהייתי בכיתה ח' או ט' רציתי להתחיל לנגן בגיטרה חשמלית. מצרך נדיר. כמובן שאין אחת כזו במחסן כלי הנגינה ששרהל'ה אחראית עליו. סעיף "גיטרה חשמלית לאסא" הוכנס לתכנית ההשקעות המשקית (שנת 74 או 75...) ובגלל מגבלות תקציב הסעיף נדחה. שרהל'ה החליטה לערער והזמינה אותי יחד איתה להציג את הנושא בישיבת מזכירות. אני זוכר את עצמי, בן 14-15 מדבר על לבם של חברי המזכירות כששרהל'ה תומכת מאחוריי. הערעור התקבל. הגיטרה נקנתה. עד היום היא משמשת (צליל מצוין) את בני יובל. כך המשיך הקשר המוסיקלי שלנו לאורך תקופה ארוכה. הרגשתי שהיה לי חוזה בלתי כתוב עם שרהל'ה, בתמורה לכל מה שקיבלתי אני מנגן בחגים ובערבי תרבות במשק, וכך היה במשך המון שנים. גם כשכבר נמאס לי קצת מהעניין, אני לא זוכר שאי-פעם השבתי לה בסירוב. תמיד התעניינה מה קורה. היה לה חשוב שאמשיך לנגן, לתרום לעצמי ולאחרים ולא רציתי לאכזב אותה. לאחר "שנגמר לי הסוס" היא מאד שמחה שיש לי דור מחליף וליוותה גם את רועי וגם את יובל בצעדיהם הראשונים כנגני גיטרה מתחילים. קשר נוסף שהיה בתקופה יותר מאוחרת הוא סביב היומן. בתקופה שניהלתי את הגד"ש וכמובן שאח"כ כמרכז משק, אחת לשבועיים, ריטואל קבוע: דפיקה על דלת המשרד או צלצול בטלפון: שרהל'ה שואלת אם הכנתי רשימה. יומני החגים למשל היו פרוייקט מיוחד. דיבורה היה במשפטים קצרים, לפעמים בקודים, חיוך קטן ותנועת יד אפיינית שמסרקת את השיער לאחורי הראש.... ושוב, למרות שלא תמיד היה לי כוח ומרץ לכתוב, את שרהל'ה אסור לאכזב. נושא השינויים בקיבוץ ריתק אותה. מצד אחד הסתקרנה והייתה לה נטייה טבעית לרעיונות חדשים ומצד שני חששה מהלא-נודע, מהקרעים בחברה. זיכרונות הפילוג אותו חוותה כנערה, היו תמיד ברקע. בתקופה שבה עסקתי בשינויים דיברנו הרבה על הנושא. מעולם לא שיתפה אותי במשברים שעברה במהלך השנים, אבל כשחזרה ועלתה שוב על פני המים, שמחתי לראותה חוזרת לאיתנה. בשנים האחרונות, עקב מחלתה, נעלמה מהנוף. לעיתים נדירות הייתי פוגש אותה ושואל לשלומה. קיוויתי שתחזור ותעלה שוב. אבל לא. יהי זכרה ברוך אסא גיארי - - - - - - בחודשים האחרונים נאלצנו להתמודד עם מחלתה של אימא, וללוותה עד מותה. רצינו לנצל את במת היומן (למרות התחושה המוזרה להשתמש ב"במה" שהייתה תחת אחריותה של אימא לאורך שנים רבות), ולהודות מקרב לב לקהילת עין חרוד כולה. תודה לצוות הרפואי שתמך ללא לאות במהלך כל החודשים האחרונים. תודה לצוות המופלא של בית הדר (בו זכתה לצערנו לשהות זמן מועט), אשר עושה עבודת קודש, פשוטו כמשמעו. תודה לצוות שליווה אותנו במהלך ה"שבעה" על התמיכה והעזרה בכל בקשה ולו הקטנה ביותר. ותודה ענקית לכל הקהילה העינחרודית על הלב החם והרגיש שנפתח לקראתנו. חלקנו נמצאים מזה שנים רבות מחוץ למשק, והיה מפתיע ונעים למצוא מחדש בית חם ואכפתי. אנו יודעים ששום דבר לא מובן מאליו, ומעריכים אתכם על כך. משפחת גולן | |||||
 |
הוסף |
|
|
|
|
|
