דפי הנצחה

שלמה קובו - 1928 - 2003

אבא

נולדת בסלוניקי, שביוון, כצעיר מבין חמשת הילדים למשפחת קובו.

המשפחה ממוצא ספרדי, הייתה משרידי האנוסים בספרד והיגרה כ-400 שנה קודם ליוון.

המשפחה שלך - הורים, אחות ועוד שלושה אחים בוגרים, התגוררה בשכונה יהודית שומרת מסורת. בבית אכלו כשר. אביך היה סוחר בדים והרבה להיעדר, אמך - עקרת בית גידלה אתכם כמעט לבדה. בבית דיברתם ספרדית (לדינו), ברחוב - יוונית ומבית הספר הצרפתי, אליאנס, שאליו הלכתם כל האחים - הבאתם את הצרפתית.

המלחמה שהחלה ב-1939 בין יוון לאיטליה קטעה ילדות רגילה ושלווה וגרמה סבל גם ליוונים וגם ליהודים.

אך מ-1941, עם כיבוש יוון על-ידי הגרמנים, הפך הסבל לנחלת היהודים בלבד.

סלוניקי הפכה לגטו. הגזירות, ההחרמות וההשפלות לא באו בבת-אחת, אלא בשיטה ובהתמדה, כשהמטרה להוציא את היהודים אל מחוץ לחוק.

נאסר עליכם לעסוק במסחר, נאסרה הכניסה למקומות ציבור ומקומות בילוי.

לשיא הגיעו מעשי הגרמנים ב-11 ביולי 1942, במה שכונה "השבת השחורה של יהודי סלוניקי".

לכיכר החירות שבעיר נקראו כ-10,000 איש מעל גיל 17 ביום שמש לוהט, הכיכר הייתה מוקפת חיילים גרמנים ומכונות ירייה, ואתה - ילד בן 14 עומד מהצד, רואה את שלושת אחיך מובלים לכיכר וצופה במעשי ההתעללות של החיות הגרמניות.

באותו זמן החלו גם משלוחי יהודים ברכבות, כ-2000 נפש בכל רכבת של 20 קרונות משא סגורים, ועד אוגוסט 43 כבר הוגלו רוב היהודים מסלוניקי.

באפריל נלקחתם גם אתם, כל המשפחה, והובלתם במשך 8 ימים לפולין.
ההורים ואחותך הופרדו מיד, אך אתם, ארבעת האחים עוד הייתם יחד במשך זמן.
בכל פעם נלקח אח נוסף, עד שנשארת לבדך.

כמעט שנה היית במחנה ההשמדה אושוויץ, עובד בעבודות פרך ואתה נער בן 16, שורד בתוך הזוועה, עם רצון בלתי מובן לחיות.
אחרי מרד גטו ורשה נשלחת עם קבוצת יהודים שלא דיברה פולנית ויידיש ולא היה חשש שיברחו, לפנות את הגטו. 
עבדתם שם תקופה ואז נשלחתם חזרה ללא אוכל ומים למה שנקרא "צעדת המוות".

במשך 15 יום הלכתם תחת עינם הפקוחה של הנאצים. והמעטים ביניכם שנשארו הוכנסו למחנה הריכוז דכאו, להמשיך בעבודות הפרך.

אחרי תקופה, הועברת לעבוד בבית-חרושת לנשק. עובדים 24 שעות בשתי משמרות והולכים כל יום 4 שעות עד למקום העבודה.

בשלב זה מתחילות השמועות על התקרבות הרוסים והאמריקאים, אך גם על המשך המאמץ הגרמני להעביר עוד רכבות לחיסול.

לילה אחד הועמסתם כל עובדי המשמרת על רכבת, שמתגלה על-ידי הצבא האמריקאי המתקרב.

הקטר שותק, נותק מן הקרונות והשומרים הגרמנים, משום-מה, אולי מבהלה, פתחו את הדלתות. אתם נמלטים, אך האוירונים האמריקאים חושבים אתכם לגרמנים וקוצרים בכם.

אתה זחלת תחת אחד הקרונות ובבוקר התגלית על-ידי יחידת טנקים אמריקאית.

המלחמה שהסתיימה ב-30.4.1945 מביאה אותך לאיטליה על-ידי הבריגדה היהודית, שם הועסקת בהכשרה חקלאית בחווה לגידול שקדים והכרת את אמא.

אחרי תקופה שם, יצאתם עם עוד 1000 איש באנייה "4 חירויות" וניסיתם לעלות בצורה לא חוקית לארץ.

קצת לפני חופי הארץ התגלתה האנייה על-ידי הבריטים ואתם הוחזרתם למחנה מעצר בקפריסין.

עוד 8 חודשים שם ואתם כבר בעין-חרוד במסגרת קבוצה גדולה של "יוונים".

ב-1947 התחתנת עם אמא ונולדנו אני ואחרי מספר שנים - דורית.

שנים רבות עבדת בגידול בעלי-חיים אותם אהבת מאוד, שנים של עבודה בדיר שאנחנו בתור בנות העברנו בו את ילדותנו, בלול, במכוורת ובשנים האחרונות בסנדלריה.

אני בת 8, זוכרת אותך במבצע קדש כשאתה בחטיבה 9, חוזר הביתה מסיני עם שק מלא צדפים שמצאת על חוף הים. באיזו גאווה דיברת על הצבא שלנו שיכולת לקחת בו חלק.

לפני 20 שנה נפטרה אמא, כולנו המשכנו את חיינו ושמחנו בשבילך שלאחר מספר שנים פגשת את הני, שבנתה את ביתה בעין חרוד איתך ואיתנו.

תמיד נזכור אותך צנוע, צעיר, גבוה, אלוף הריקודים הסלוניים - סבא של התוכים.

אהבת את החיים, ובגלל כל מה שעברת ידעת שהם לא דבר מובן מאליו.
לימדת אותנו מהי אהבת החיים ובאיזו גבורה נפשית ניתן לשמור עליהם.

נוח על משכבך בשלום.

אוהבים. כולנו.

במעמד זה אני מבקשת להודות לצוות הרפואי המסור, שטיפל ועזר בכל שעה ובכל בקשה ולכל האנשים שתמכו וסייעו.

יישר כח.

 

ידיד היית לי, שלמה, ידיד מימים ימים.

ידידות מופלאה, שנבעה ממעיינות החיים, הכבוד וההערכה שהייתה לי אליך.

אוהב חיים היית, היודע להעריך את משקלה של כל דקה בחייו של אדם.

נער היית, נער שמרד בציפרניו הקרועות מול המוות ויכולת לו.

כמורה היית לי, מורה שאינו מרבה לדבר, אך בדרך חייו מורה לתלמידתו הצעירה אילו כוחות נפש טמונים באדם, שיכול וחייב לכנס את כאבו ואת משא חייו העגום לתוך קיטבג אחד ולשאת אותו ברחמים, בתוגה, אך גם, לא ליפול ממנו, להזדקף עמו, לצמוח עמו גבוה גבוה ...

להצמיח ממנו שרשים כרשת למרחבי האדמה, שיעמדו איתנים בפני סערות גדולות, העוברות בחייו של אדם.

שלמה ידידי, מורה היית לי.

יונהל'ה שפירא