דפי הנצחה

סוניה דובנוב - 1894 - 1972

סוניה נולדה לרחל ונחמן במיסטסלבל פלך מוהילוב ברוסיה הלבנה ב-1894.

הייתה הבת הבכורה למשפחה בת ארבע בנים ושתי בנות. הוריה "נוגעו" בציונות ועלו ארצה בראשית המאה הנוכחית והם מעולי "העלייה השנייה".

אמה מתה עליה בצעירותה וכבכורה למרות שעדיין למדה לקחה את עול הבית על שכמה.

משפחתה השתקעה בתל אביב הקטנה עד מלחמת העולם הראשונה. כשהתקרבו הבריטים מדרום, הצטרפה לקהל הפליטים שנהרו לגליל. בטבריה עברה

עליהם תקופה של: רעב מחסור ובריחה ממגיפות. לבסוף, מצאו מקומם עם

חבורת החלוצים בחוות סג'רה. שם הקימה סוניה את משפחתה. לאחר המלחמה בנו ביתם ב "שכונת בורכוב" דאז. נולדו לזוג שלשה ילדים: רזיאלה, עמליה ויאיר.

מספרת הבת: אמא הייתה נערה עליזה ומלאת חיים, טרם נחתו עליה המכות אחת לאחת. השתתפה בלהקת הבלט הראשונה שהוקמה בתל אביב אז ואף ניבחרה למלכת היופי... כן, העתיד נראה זוהר באותה עת...

אמא נישאה צעירה לימים ואבי התקבל במשפחתה כבן אהוב.

בשכונת בורכוב בתל אביב נולדה הבת הבכורה רזיאלה, שהייתה אהובת המשפחה אך... בהיותה בת ארבע שנים בלבד, נפטרה מדפטריה. כחטף בא המוות ועמו סיום תקופת החיות של אמא בהכנסה לדיכאון כבד על אובדן בתה היפה והנבונה.

לאחר זמן נפטר אביה, והמשפחה הקטנה הגיע לעין חרוד. אמא לא השלימה שנלקחתי לבית הילדים, שלא היא תטפל בי ישירות. קשה היה לה, לילות ישבה ליד מיטתי. לאחר מספר שנים עמדה אמא ללדת. הלידה בשביל הרפואה של אותם הימים, הייתה קשה והבן הנולד לא נישאר בחיים.

בפולניה, בשנות השליחות, נולד יאיר. ואחת האחיות הפולניות רחצה אותו מקומקום מים רותחים ... ואמא התפלצה אך יאיר נשאר בחיים...

כמעט כל אחיה ואחותה מתו עליה בהיותם עדיין צעירים לימים היו לה שני אחים גאונים שתמיד הייתה מספרת עליהם. שניהם קיבלו סטיפנדיות לאונברסיטאות בחו"ל - משם לא חזרו. והדוד ההיסטוריון שמעון דובנוב אחי אביה, נורה אל הקיר בתקופת היטלר, החיים עפפו את אמא מחוץ ומבית. בהיותי בת 14 נפרדו ההורים. מכה זו, לאחר כל שעבר עליה שברה את חייה לחלוטין. תקופה ארוכה לא רצתה לראות איש...

ומאז - כל חייה קודש אך לילדיה ולנכדיה. מאושרת באושרם ומבכה את יגונם.

כותב הבן:

מזכרונות, אני יכול להעלות, כיצד הייתה אמא מוכנה לסלוח לי על הכל, ולחפות על עוונותי, להאבק כלביאה, ללא מעצורים - בהגנתה על משוגות ילדותי - מעבר למתבקש. צריכות היו לנקוף הרבה שנים, עד שבגרתי ועמדתי ברשות עצמי ויכולתי לומר לעצמי כי בעצם העניקה לי אמא, אותה זכות יסוד של ילדות שאין בה תמורה. שכן , בכל עת שעלתה מלפני, יכולתי להגות את המילה הקצרה - "אמא", ותמיד נענית, תמיד קשובה,

תמיד אמא במלואה. חגיגיותה התיבה "אמא" נובעת מתוך אותן מעות קטנות של: תלבש את הסוודר, תאכל תיזהר ואל תתרחק... מתוך הלקסיקון של כל אמהות העולם, ואני הכרתי זאת רק בשעה שכבר לא הייתי זקוק לחסות האימהית. הכרתי את אמא במחצית השנייה של חייה, היו אלו חיים עתירי פעילויות של דלת אמות.

חיים שהתמקדו סביב נקודת אור אחת - משפחתה.

מעולם לא זכור לי שראיתי את אמא שמחה - הכוונה לשמחה של ממש, גורפת, קלת דעת, משחררת, תמיד זכורה לי אמא כבולה כמחציתו של אדם. חייה של אמא, כפי שאני הכרתים היו מעין צל של חיים.

מוסיף חתנה:

את טקס הנשואים שלי ושל עמליה ערכנו על הכרמל בבית הדודה לאה, בחוג המשפחה. המולה, שמחה, כל האחים והאחיות של נחום ז"ל ובני ביתם, וסוניה קורנת ושופעת אושר. ראינוה בערב זה חופנת אושרה חרף ימים קשים ומדכאים. לימים נולדה הדס, וסוניה נעשתה סבתא. המרחק, עין חרוד - בית הערבה, לא הווה מכשול, הנכדה פיתתה את סוניה לבוא והיא שהתה אצלנו מדי פעם זמן ממושך.

סוניה זכתה עוד בחייה להשיא את נכדתה הדס ולראות את ניניה ניב ועמי, אך כוחותיה לא עמדו לה לרוות נחת עוד שנים.

סוניה נפטרה בבית אבות שליד פרדס חנה לאחר שקשתה עליה מחלתה. אותו יום רחצו אותה והשכיבוה במיטתה וסוניה החזירה נשמתה לבורא בלובן בגדיה ובזכות גופה.

יהי זכרה ברוך