דפי הנצחה

דף הנצחה לאריאב מנחם ז"ל
(01/08/1923 - 16/06/2018) ( - )

על קברו

מנחם אריאב / אבא

אבא/סבא מנחם נולד בשבת נחמו, באמצע חודש אב בשנת 1923 במעיין חרוד.
גדל והתחנך בעין חרוד וסיים את לימודיו בבית הספר המקומי. עם תום לימודיו, החל לעבוד בדיר שהיה מקום עבודה תובעני ודרש מעובדיו שהייה ממושכת בעבודה על חשבון חיי החברה אשר התנהלו אז בקיבוץ. עם השנים, נהג לספר, שגם בבקרים, שבהם לא צריך היה להשכים קום, ביקש משומר הלילה להעיר אותו על מנת להתענג על יקיצה מוקדמת ושיבה לישון.

אבא עבד גם בפלחה מספר שנים ויחד עם החברים המבוגרים יותר נהג על הטרקטורים הראשונים שהגיעו לעבוד בשדות העמק.

עם התגברות מעשי האיבה ע"י ערביי הסביבה, יצאו חברי הקיבוץ לשדות ולכרמים, על מנת להגן על יבולם מפני השחתה. אבא קיבל אישור לחפש סוסה אשר תתאים לפעילות זו, קנה אותה והביא אותה לאורוות הקיבוץ. מדי ערב היה יוצא לשטחי הקיבוץ, בין אם בעמק ובין אם באזור אבלק ונעאורה, פעמים לבד, ופעמים אחרות מצטרף לקבוצת הנוטרים אשר סיירה בעמק במשותף עם משטרת המנדט הבריטי.

בפעילות זו למד להכיר ארבע אוכלוסיות שאליהן לא נחשף עד אז. האחת, חברי קיבוצי הסביבה והאנשים אשר עסקו בתחום שמירת השדות.

השנייה, נוטרים יהודים אשר התקבצו ממקומות שונים בארץ ולא היו חלק מן הסביבה המקומית, אשר הביאו איתם סיפורי מקום של אזורים אחרים מן הארץ הקטנה הזו.

השלישית, חיילים בריטים אשר היו מוצבים בארץ כחלק מן המשטר הבריטי במקום. אנו גדלנו כאן על המיתוס שהבריטים נהגו להתנכל ליישוב היהודי אשר חי בארץ, על פי דבריו של אבא לפחות, אחרי שעות ארוכות של שהייה עם הבריטים , התרשמותו הייתה הפוכה והוא שמר להם חסד על עזרתם בהפסקת פעילות הטרור כנגד הישוב היהודי.

הרביעית, ערביי הסביבה, איתם היו לאבא קשרים מאז היותו רועה צאן צעיר אשר נפגש עם רועי הצאן הערביים במדרונות הגבעות, דרך שמירת השדות, דרך שעות שיחה ארוכות במאהלי הכפריים ועד לעבודתו שנים מאוחר יותר ביהודה ושומרון כמדריך צאן לערביי המקום.

כאמור, עסק אבא בשמירה ולא הצטרף לבני המשק אשר התגייסו באותם ימים לפלמ"ח.

אהבתו לסוסים ליוותה אותו, ואחר כך אותנו הילדים והנכדים שנים ארוכות ובעצם עד היום. הוא היה מוכן לנסוע שבת שלמה רק על מנת לראות סוסה יפה אשר הגיעה למי מחבריו אשר הזמינו לראותה. בערוב ימיו, נהג לומר שהדבר שאליו הוא מתגעגע יותר מכל הינו לעלות על גב הסוסה ולרכב בשדות העמק.

בשנת 1946 נעצר על ידי הבריטים יחד עם כל שאר חברי הקיבוץ והועבר למחנה מעצר בעתלית ולאחר מכן למחנה המעצר ברפיח באותה שבת המכונה "השבת השחורה". אבא ישב במעצר תקופה של שישה שבועות. למרות זאת, הוא לא זכר את התקופה כאירוע טראומטי.

עם פרוץ מלחמת השחרור, נתבקש אבא ע"י הקיבוץ, להצטרף לשורות נהגי
בית- שאן- חרוד אשר עלו בשיירות לירושלים הנצורה. הוא החל את נסיעותיו בתור נהג משני ברכב המשוריין ועלה לירושלים עד אשר הסתיימה פעילות השיירות והבאת האספקה לירושלים התנהלה בשגרה.

בשלב מסוים במלחמה, נהגי אזור חיפה, אשר היו ממונים על הבאת הדלק ממפרץ חיפה לגוש חרוד ועמק בית שאן, הפסיקו את נסיעתם לאזור. הפחד היה כי הירי מהכפר הערבי זרעין על הרכבים בכביש, ידליק את הרכב עם הדלק. אז רכש הקואופרטיב רכב משומש, והתחיל להוביל דלק באופן עצמאי ליישובי הסביבה. מנהלי הקואופרטיב פנו לאבא ואמרו: אתה מדבר כמו ערבי ומתלבש עם כאפייה כמו ערבי, אתה תקבל מכלית אדומה כמו של הערבים ותוביל דלק מחיפה לעמק, וכך אולי יחשבו הפורעים שאתה משלהם ולא יירו עליך...

לאורך השנים ליווה אבא כנהג משאית את ביסוס האזור הזה בפרט ובניית פרויקטים לאומיים כדוגמת המוביל הארצי, שאותם ביצע הקואופרטיב כחלק מבניית הארץ. אבא המשיך לעבוד בקואופרטיב בית-שאן-חרוד עד 1969 כאשר ראייתו הלכה ונחלשה והנהיגה הממושכת קשתה עליו מאוד.

בתחילת שנות ה-50, כשהחל הפילוג המפורסם בתנועה הקיבוצית, מצא אבא את עצמו בין הפטיש לסדן. מחד כאשר אביו הינו בין מנהיגי הקבוצה של מפא"י ומאלו אשר מוציאים את הקבוצה הזו מן הנקודה הקיימת אל מקום חדש, ומאידך אותו עצמו, אשר חמישה-עשר מתוך שמונה-עשר בני כיתתו הממשיכים את חייהם בקיבוץ המאוחד-מפ"ם.

אבא האמין ובחר להיות בקבוצת מפא"י אולם תקופה זו הותירה בו צלקת עמוקה עד מאוד, ממש עד יום מותו. הוא לא יכול היה לסלוח לחבריו אשר העדיפו ללכת אחרי קולם המפלג של המנהיגים ולזנוח את חברותם רבת השנים, ולאלו שפגעו בכבודו של אביו בצורה כה בוטה . יחד עם זאת, הוא היה גאה מאוד על כך שדרכו של אביו דב, הוכחה עד מהרה כדרך הנכונה ותוך כדי כך סייעה להקים את עין חרוד איחוד ומיצבה אותו בין הקיבוצים המובילים במדינה.

בשנת 1953 כאשר ביקר את חבריו ביבניאל במוצאי שמחת תורה, פגש את אימא, שרהל'ה לבית קורקין. לאחר ימים ספורים הם החליטו על בניית תא משפחתי ולא היה ספק שחייהם יהיו בעין חרוד. עם השנים ניסתה אימא למשוך את אבא אל מחוץ לקיבוץ, אולם ללא הצלחה.

אימא בדרכה השקטה בנתה את ביתם המשותף ויחד גידלו ארבעה ילדים.

אגב, כשהיה אבא בן שמונה, עזבו הוריו את הקיבוץ ועברו לגור בתל אביב סמוך למשפחת אביו דב. לאחר תקופה קצרה, ברח אבא מן העיר ושב לעין חרוד ובכך אילץ את הוריו לשוב לעין חרוד...אבא כיבד ואהב מאוד את הוריו ודיבר עליהם רבות גם שנים ארוכות לאחר לכתם. על אהבתו לאמו ברוריה דיבר עד ימיו האחרונים.

בשנת 1954 נהרג אחיו היחיד, עמרי, בתאונת טיס בחיל האוויר. עמרי היה צעיר ממנחם בארבע שנים, נשוי ואב לילד בן חודשיים. אבא לא התגבר על לכתו של עמרי אף פעם, הִרבה לספר עליו וככל שעברו השנים כאב את חסרונו ודיבר עליו בתכיפות גבוהה יותר. נפילתו של עמרי, מספר שנים לאחר נפילתו של רפוליק, אחיה של אימא, היו סמן חשוב מאוד והבית היה מושפע עמוקות ממציאות זו. האזכרות לשני האחים היו בבחינת קודש ואנו הילדים ממשיכים בקיומן מדי שנה.

לאחר תקופה קצרה שבה עבד בקיבוץ, מצא את מקומו כמדריך צאן ביהודה ושומרון מטעם אגודת הנוקדים ותחת פיקוחו של הממשל הצבאי במקום. מטרת התפקיד הייתה לעזור למקומיים להתמקצע בעבודתם וליצור להם עצמאות כלכלית ללא תלות בשוק הישראלי. הוא נהג להסתובב לבדו בכל אזורי יהודה ושומרון תוך שהוא פוגש כפריים באזורים נידחים, בדואים אשר רועים את צאנם במדרונות דרום הר חברון וכמובן את עשירי רמאללה ושכם אשר שלטו בשוק המקומי של בשר הכבש הכל-כך מפורסם.

בשנת 1977 סיים את עבודתו שם ושב לחיי הקיבוץ. הוא המשיך את עבודתו מספר שנים בהובלת חלב מן הרפת והדיר למחלבת תל יוסף עד אשר פעילות זו הועברה לאחריות בית-שאן-חרוד וההובלה העצמאית הופסקה. משם המשיך מנחם לנהוג בתוך רחבי הקיבוץ בהסעת האנשים ממקום למקום עם הקשישונית, טרם עידן הקלנועיות.

כאשר לא יכול עוד היה לנהוג כלל, ועל מנת למצוא סיבה טובה לקום בבוקר ולהיות פרודוקטיבי, מצא לעצמו נישה אשר לא הייתה פעילה באותה תקופה, של הימצאות ברפת בשעות שרוב העובדים אינם נמצאים, ואיתור פרות אשר נמצאות בתקופת הייחום והבאתן למזריע על מנת לדאוג לעיבורן.

בהגיעו לגיל 83, התיישב מנחם ושהה בעיקר ליד אימא עד אשר נפטרה והוא עצמו נותר לחיות בכבוד בבית הדר.

אבא ראה בעמק את מרכז העולם, ומבחינתו השמש עלתה בבית אלפא ושקעה בנהלל. חברים רבים רכש לו עם השנים במרחב זה, מעבודתו רבת השנים בקואופרטיב האזורי, מגידול ועיסוק בסוסים ומחיבתו הרבה לשבת עם אנשים ולשוחח על כל נושא.

אבא היה אנציקלופדיה מהלכת של היישוב טרם הקמת המדינה, מתחילת המאה הקודמת ועד שנות החמישים, הִרבה לספר סיפורים וגם בבגרותו ובזקנתו העדיף להקדיש מחשבותיו וסיפוריו לתקופה זו, ילדותו, נערותו, ובגרותו הצעירה.
אבא אהב את עין חרוד אהבה גדולה והעביר את אהבתו זו גם אלינו. מבחינתו, לא היה צורך אשר צריך האדם ואינו נמצא כאן. מיופי המקום, מהמשק החקלאי השוקק והמוצלח דרך חדר האוכל, בריכת השחייה ועד בית הדר...

אבא היה מהאחרונים אשר חוו את עין חרוד מראשיתה, מהימים הראשונים במעיין, דרך הגלגולים השונים ועד לקיבוץ המפואר של היום.

אבא נקבר כעת באדמת ביתו שכל כך אהב וצמוד לאימא שותפתו לחיים שאיתה העביר את כל חייו.

אנו ילדיו, מעריכים ומוקירים מאוד מאוד את הטיפול אותו קיבל אבא בבית הדר. אנו מודים לצוות המדהים אשר נמצא במקום לאורך כל היממה ומעניק טיפול איכותי הוגן ומכבד לאנשי הבית. זו נקודת זכות וכבוד גדול, שחברי עין חרוד זוכים להתבגר במקום איכותי שכזה. ניתן לומר בחיוך, שנוסף על כך שהטיפול בבית היטיב עמו מאוד, אהב אבא לשוחח עם עובדי הבית בערבית המתגלגלת אותה דיבר באופן חופשי ואף התענג על ביטוייה הרבים.

תודות רבות לכם ניהאד ועובדי הבית, אתם עושים עבודת קודש!!!

המשפחה

אבא

אומרים לי שבסך הכול זכינו. אתה (כמעט כמעט) בן 95. זה נכון. אתה זכית וגם אנחנו.

ונכון - למות בגיל כזה זו לא טרגדיה ולא אסון אך אתה האבא היחידי שלי.

לא ציפיתי שיהיה כה קשה ועצוב. לא אוהבת להיפרד.

בילדותי היית הגיבור שלי. חשבתי שאתה הכי הכי עם המשאית הענקית
וכל החברים מהקואופרטיב. הטיולים בשבתות (לא שהיה קל לחלץ ממך טיול).

מאוחר יותר התכסחנו המון כל הזמן. על הכול.

ועדיין - היה לי מעניין איתך, מצחיק וגם מעצבן ברמות גבוהות.

ב-20 שנה האחרונות התרככת מעט.

לא רצת החוצה כל הזמן.

פתאום יותר דאגת והיה לך אכפת מכולנו ילדים ונכדים. הנכדים מאוד העסיקו אותך. כל מה שקורה איתם. לפעמים שאלת שאלות בלש ...