דפי הנצחה

יעקב ינאי - 28.12.1923 - 28.9.2012

אפתח בכמה אנקדוטות מחייו של אבא שעיצבו את אישיותו ותפיסת העולם שלו, ושל הצברים משנות טרום הקמת המדינה.

כשאבא היה תינוק בן שנה וחצי במעיין - חלה במלריה. הוא להט מחום, וכבר לא בכה. סבא אהרון לקח אותו על הידיים וישב איתו כל הלילה ומעינו של סבא זלגה דמעה אחת ויחידה. עם שחר ירד החום והילד התחיל לבכות.

כשגדל והיה בסביבות גיל שתים-עשרה כאבה לו מאד הבטן והיה חשש לאפנדציט. סבתא חנה וחיים שטורמן ירדו איתו ועצרו את רכבת העמק כדי להגיע לבית החולים בעפולה.

במלחמת השחרור אבא היה במשק, ומוטקה ליבנה ונחום ניצן עלו לגבעה לבית המוכתר של הכפר קומי ואמרו לו שאין לאנשי הכפר מה לפחד משום שאנשי עין חרוד לא יפגעו בהם לרעה. המוכתר עלה איתם לקומה השנייה בביתו שהשקיפה על בתי עין חרוד, הצביע על אחד הבתים, ואמר - רואים את הבית הזה? בעוד שלושה ימים זה יהיה הבית של אחי, רואים את הבית הזה? זה יהיה הבית של בני.

לימים כשאבא היה אחראי שטח בחפירות בית שאן, ליד הנימפאום (המזרקה), עבד עם פועלים מנצרת, ושמע אחד מהם, בחור צעיר, מספר איך חברי עין חרוד גירשו את אנשי כפר קומי מהגבעה. אבא קרא לבחור ושאל אותו מאיזו משפחה הוא, וכששמע, שהוא ממשפחת חוסני שאותם הכיר, אמר לבחור: לך לסבא שלך ותשאל אותו מה באמת היה. למחרת כשחזר לעבודה אמר הבחור, סבא סיפר שהם נסעו באוטובוסים עם ליווי בריטי להצטרף לצבא ההצלה.

לאבא היה קשה להבין איך בחוגים מסויימים בארץ ובחו"ל המילה ציונות היא מילה מגונה. עשינו - הוא אמר - לא דיברנו.

88 שנה היה אבא חבר עין חרוד ואזרח ישראלי גאה.

אבא נולד במעיין בדצמבר גשום של שנת 1923. בן לחנה ואהרון ינאי ובכור לאחותו דיצה ולאחיו איתמר.

הוא היה בגן של רבקה (רובינה) ואחר כך למד בבית הספר בעין חרוד שלימים התפתח לבית הספר המשותף. אבא היה מהיר תפיסה ובעל זיכרון יוצא מן הכלל אך לא שקדן במיוחד. כמו כל בני עין חרוד אהב לטייל בשבילי הארץ, ובשבתות החורף בגלבוע.

בספטמבר 1942 התגייס לצבא הבריטי יחד עם אביו אהרון. את הטירונות וההכשרה המקצועית שלו עבר ב"רויאל אנג'ינירינג" - חיל ההנדסה הבריטי בפורט סעיד. במסגרת שירותו הצבאי היה בצפון אפריקה ומשם הצטרף לפלישה הבריטית לדרום איטליה.

לאחר שחרורו חזר למשק ועבד בענפים שונים אך בעיקר בפלחה. ב-1946 בשבת השחורה, נאסר יחד עם חברי עין חרוד נוספים וישב ברפיח במחנה המעצר כשלושה חודשים. עם פרוץ מלחמת השחרור ניצלו את מיומנותו בשימוש בכלים כבדים מן הצבא הבריטי, והוא פרץ עם דחפור את הדרך הנמשכת לאורך רכסי הגלבוע, מה שנקרא היום דרך נוף גלבוע. הוא גם השתתף בקרב על הגלבוע בכיתתו של אבשלום אלברטון.

לאחר המלחמה התחתן עם שונמית גור אריה ונולדתי אני - בתם גליה. לאחר מספר שנים התפרקה החבילה אך שניהם נשארו ביחסים מצוינים עד ימיו האחרונים. אחותי צפי, שנולדה לשונמית מנישואיה השניים הייתה בת בית אצל יעקב, וכשהייתה באה לעין חרוד הייתה ישנה אצלו. וכמובן שאת כל החגים בשנים האחרונות עשה בביתי ובביתה.

בשנות ה-60 הוא היה מרכז הפלחה ושנים רבות גם המא"ז של עין חרוד. במלחמת ההתשה, כשהיה מחסור בקצינים קרביים, התנדב לשרת כ"נמר" ושירת בחטמ"ר צמח כקצין הגמ"ר. הוא היה אחראי על הגזרה ה"חמה" באותו הזמן, לאורך הירדן ליד בית שאן, בית יוסף וירדנה. אותו זמן כבר נדבק בחיידק הארכיאולוגיה והתחיל לשוטט בארץ בעקבות ההיסטוריה.

בתחרות הרדיופונית "טובים השניים" בנושא מטבעות ארץ ישראל זכה יחד עם נומיזמט עפולאי. לאחר מכן, יצא ללימודים באוניברסיטת תל אביב. הוא למד בחוג ללימודים קלאסיים, והתיידד מאד עם ההיסטוריון הצבאי מרדכי גיחון. הוא חפר כמה עונות בפארק קנדה ובמקומות אחרים. מאז נודע שמו כמזהה מטבעות והוא עזר לארכיאולוגים רבים בזיהוי ממצאיהם. מאוחר יותר השתלב בחפירות בית שאן בניהולם של יורם צפריר וגדעון פרסטר מהאוניברסיטה העברית, שם גם הכיר את אשתו בירגיטה.

ב-1998 נישאו בקפריסין, ואת חגיגת החתונה ערכו על הדשא של רבקהל'ה ואסתר. אותו יום נכדו הבכור אסף התחיל קורס צניחה בתל נוף ובא לבקש "אפטר" כדי שיוכל להשתתף בחתונה. המפקד ששמע את הבקשה צחק ואמר - בדרך כלל מבקשים חופשה כשסבא מת, אבל סבא מתחתן?! זה מקורי מאד.

חמש-עשרה שנה יעקב ובירגיטה היו נשואים וחיו כמו זוג יונים. בשנה האחרונה התדרדרה בריאותו והוא נאלץ לגור בבית הדר. אין די מילים חמות לצוות הרפואי והסיעודי שעזר לאבא, ואני מבקשת להודות להם בשם המשפחה מקרב לב.

בערב לפני שנפטר היינו איתו בבית החולים, הוא הכיר את בירגיטה ואותי וידע היכן הוא נמצא. שאלתי אותו אם כואב לו והוא הניד ראשו בשלילה. בבוקר עוד התעורר ודיבר עם שושי מבית הדר, ובסביבות עשר חלה הרעה פתאומית במצבו והוא התקשה לנשום. באחת-עשרה בקירוב, נפטר.

אבא היה איש של ניגודים - הוא לא היה אדם שומר מצוות ותיעב את הדת הממוסדת - מאידך גיסא - הוא היה יהודי וציוני בכל רמ"ח איבריו. לכן, אינני אומרת כמקובל, "תנוח על משכבך בשלום", או, "הוא מביט עלינו מהשמים", אלא, אבא אתה חי בלבנו ובזיכרוננו - שלי, של המשפחה, של החברים ושל כל בית עין חרוד.

יעקב נפטר לאחר מחלה ולא יכול לה, והיום אנו מביאים אותו לקבורה באדמת עין חרוד שכה אהב אותה.

יהי זכרו ברוך

 

בירגיטה ינאי

הגעת כסופה, כהוריקן, והעפת אותי למקום נשגב.

בראת סדר עולם חדש, הצבעים נהיו חזקים יותר והחיים היו בפסגה תמיד.

אהבנו זה את זו עד הסוף, אך בו בזמן איש לא יכול היה לתסכל אותי כמוהו.

חבריו הכירו את עקשנותו - מה שהיה בראש שלו נשאר לעולמים.

ועדיין - הוא יכול היה להוריד את הירח בשבילי - והוא אכן כמעט עשה זאת מספר פעמים. לא היו לו גבולות.

הוא ידע זאת וגם אני ידעתי זאת - וביודענו זאת שנינו, מה היא מעט עקשנות?

כמה חזק זה להיות מסוגלת להגיד על אדם שאתה בוטח בו יותר מאשר בעצמך. ככה חשתי כלפי יעקב.

אמין, אמיתי, אחד ויחיד.

הוא היה אזרח העולם שרצה הכול, אך באותו העת, הסתפק במועט.

יעקב אהב את עין חרוד. הקיבוץ היה חלק ממנו, ומה שטוב לעין חרוד היה טוב גם לו. לפעמים הוא דאג בנוגע לרוחות חדשות הנושבות לשינוי, אך בו-זמנית היה משוכנע שעוצמת הקיבוץ חזקה ממהמורות בדרך.

בשבועות האחרונים ישבנו יחד והבטנו בתצלומים ישנים שלו - והיו רבים. הטיולים לאירופה (כולל לשוודיה), לארצות הברית, וכמובן צילומים מארץ ישראל האהובה ומעין חרוד ביתו.

זאת הייתה דרך יפה להיפרד מחיים יפים.

הסופה עברה חלפה וגם שקט ההוריקן, אך יעקב יישאר לנצח כיעקב האחד והיחיד.

יעקב, היית הרפתקת חיי.

בהזדמנות זאת רוצה אני להודות לאנשים הנפלאים פה בעין חרוד: כאשר שאלו לשלום יעקב כמעט תמיד דרשו גם לשלומי. זה חיזק אותנו וגם לימד אותי משהו שאשא עימי עד סוף ימיי.

לצוות המרפאה ולוועדת בריאות - הייתם מקצועיים אך גם אנשים בעלי לב חם.

לכל העובדים בבית הדר - תודות. אתם שוקדים לגרום רק טוב לכל מי שגר שם. לא אשכח את הסבלנות שלכם כלפי יעקב וכלפיי.

תודה מיוחדת לאישה שהביאה ורדים אדומים באופן קבוע ליעקב: זה גרם לו עונג רב.

תודה לכולכם.

 

שונמית אור (גור-אריה)

עולמו של יעקב כבה. ימי חייו החד-פעמיים תמו. זוהי אמת מרה שאי-אפשר לכופף אותה. במותו בבת-אחת הוא הופך לזיכרונות.

הוא היה אדם שעומד על דעתו ואיננו מתקמט בקלות. הוא היה אינדיווידואליסט וחף מכל גינונים של רושם. הוא היה אמיתי, בלתי מעושה. הוא היה אבא טוב ואוהב מאד לבתו גליה וסבא מסור לנכדיו. אהבה אחווה והערכה היו שוררות בינותם בהדדיות.

ההתעניינות שלו בהיסטוריה, נִתבה אותו לארכיאולוגיה. הוא התמקד בעיקר במטבעות עתיקים. יעקב רכש ידע עצום בנושא ולמד לזהות במומחיות ובדייקנות את המטבעות. העוסקים בנומיסמטיקה (מטבענות) בארץ הכירו אותו והוקירו מאד את בקיאותו.

בידענות, בשקדנות ובאחריות הוא היה שותף לחפירות בבית שאן. הוא גם הדריך קבוצות של מבקרים מתעניינים במבוכים של החפירות, בהסברים מאלפים. הוא למד ותיעד את עבודתו בחפירות לפי כללי האקדמיה.

במשך שנים הרבה הוא עבד בפלחה. הוא נהג בטרקטורים למיניהם. כשהגיע למשק הבולדוזר (אז עד לא המציאו את השם דחפור) הוא נהג בבולדוזר בבִטחה. בהחלטה על בניית בריכת-שחייה ראויה במעלה הגבעה - במקום בריכת העפר הזכורה לטוב בשירים העינחרודים - בגלל קשיי תקציב, על דעת כולם הוכרע שהחברים יבנו את הבריכה בהתנדבות, לאחר יום העבודה. יעקב חפר עם הבולדוזר את המתווה של האגן לבריכה. השיפועים התלולים שבהם חפר, היו מצמררים.

הפילוג בעין-חרוד הטביע בו חותם של אין סליחה ואין מחילה.

יעקב היה איש של עקרונות. השקפת עולמו וזיקתו להוויה הקיבוצית-שיתופית היו מוחלטות. הן היו כנות ואמיתיות קנאיות ובלתי מתפשרות.

בתקופת עבודתו בחפירות הארכיאולוגיות בבית-שאן, הוא הכיר את בירגיטה, שבאה בהתנדבות לעבודה בחפירות. הכרותם הבשילה לנישואיהם. יעקב אהב אותה מאד. היא התקבלה באהדה לחיק המשפחה הרחבה. כחמש-עשרה שנים מאושרות הוא חווה עימה.

באחריתו, הטיפול שטופל בבית-הדר, היה מעולה! תודתנו לעובדי הבית הזה, המעניקים מסירות אמת, ומקפידים לשמור על כבוד האדם בשלהי חייו ובקצו!