דפי הנצחה

גרשון שיינמן - 1936 - 2015

 

בן 79 במותו, נפטר אור ליום ראשון ה-18 באוקטובר 2015.

אבא נולד בירושלים ביוני 1936, ה"מזינקה" אחרי שתי אחיות גדולות.

אביו עבד כספר ואמו הייתה עקרת בית שגופה בישראל אך נפשה בגולה. המשפחה חיה חיי צניעות בשכונת נחלאות. אבא תיאר את המחסור באוכל של תושבי ירושלים באותן שנים. לימים כשהכיר את אשתו היא סיפרה כי בילדותה בקיבוץ היא קיבלה חצי ביצה בלבד שכן את החצי השני שלחו לילדי ירושלים הרעבים. לטענת אבא החצי השני של הביצה לא מצא את דרכו אליו...

אבא החל ללמוד באליאנס והיה תלמיד מצטיין שנודע בסקרנותו, חריפות שכלו וזיכרונו המופלג. לאחר סיום לימודיו שירת בנח"ל ואז הלך לעבוד בבניין לצורך מימון לימודיו האקדמאיים.

הוא החל ללמוד היסטוריה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בשנת 1958 וסיים במהירות תואר ראשון ושני. במהלך כל תקופת לימודיו עבד לפרנסתו כמחלק עיתונים ולאחר מכן מצא עבודה כמורה ומרצה באקדמיה.

לקיבוץ הגיע כמורה מחליף למקצוע ההיסטוריה שם הכיר את אשתו אבישג ועימה הקים בית בעין חרוד. חמישה ילדים נולדו והשנים עברו בנחת. אבא היה חבר קיבוץ מן המניין אך במקביל נסע למדינות רבות כמדריך טיולים. אין ספק שידע להפיק את המיטב משני העולמות.

חברים בקיבוץ ובעמק זוכרים ומזכירים את רצונו של אבא ללמד ולהעניק מהידע הנרחב שלו. כל אדם שפנה אליו בבקשת עזרה זכה למענה. אבא הקדיש שעות רבות בנדיבות ובחסד ללמד את כל השואף דעת והשכלה.

לא יהיה זה מוגזם לקבוע שאבא היה מרצה בחסד. ידענותו וזיכרונו המופלג יחד עם יכולתו לארוג סיפור מכל אירוע היסטורי הפכו את הרצאותיו למרתקות והביאו לו קהל שומעים נלהב. הוא היה עורך קישורים בין אירועים ונותן מקום הן למעשים היסטוריים גדולים והן לחולשות אנוש קטנות ודרכן מראה כי ההיסטוריה היא דיאלוג מתמשך בין העבר להווה.

עד לפני שנתיים עוד לימד ולמד, טייל והרצה ובעיקר הפיק הנאה מחייו. הייתה לאבא יכולת ליהנות כילד, במבט משתאה, בעיניים סקרניות, ויכולת זו, זיק זה שמר אותו חי כמעט עד הסוף.

הסוף התחיל בצעדים קטנים של בלבול, שכחה, רוגז ודיכאון שהלכו והחמירו לאורך השנה האחרונה. בזמן זה המשפחה התכנסה סביבו וליוותה את שקיעתו באהבה ובחמלה בדאגה ובעצב.

בחודשים האחרונים אבא איבד עניין וטעם בחיים ובמידה מסוימת של נחמה ניתן לומר כי נגאל מייסוריו ותמה סאת סבלו.

אנחנו נותרנו עם הריק עם החלל עם האין.

אנו נפרדים עכשיו אבא ואומרים לך כמילות פרידה את המנטרה שליוותה את חייך ולאורה פעלת "קארפה דיאם" - חיה את הרגע.

 

לכתך אבא מותיר בי חור שחור.
לאבא שלי יש סולם
מגיע עכשיו לשמים.
שם יושב אתה ומקשיב
לסוקרטס המתווכח עם אפלטון
ניטשה המחפש אחר אלוהיו ומרקס המוצא את הפרולטריון בשמיו
רווה נחת מלייבוביץ המתדיין עם שלום.
חוכמתך אבא האירה לי את דרכי במחשכים
מצטרפת איתה למאורות הגדולים שבשחקים,
לי כאן למטה כבה האור.

 

במיוחד תודה למיכל שבחיוך ונפש נדיבה נתנה מענה מהיר לכל פנייה. תודה גם לצוות בית הדר ולחנה דגן שעזרו לנו לשמור על גרשון מפני מכאובי מחלתו הפיזיים והנפשיים. ולסיום תודה לכל אותם חברים שלא שכחו וביקרו את גרשון.

גם שתיקה כאשר היא ביחד הופכת למעט יותר נסבלת.

"הימים שעוד נכונו לנו שיהיו נכונים, שיהיו רכונים, שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים".

משפחת שיינמן

 

גרשון האיש - האינטלקטואל, העירוני, הירושלמי שהצטרף אל אנשי ההתיישבות העובדת ומצא את מקומו, כמי שמחבר בין שני עולמות.

גרשון המורה - נכנס ומניח תיק על השולחן. שואל: "איפה הפסקתי..." אנחנו עונים, ומשם הוא פשוט ממשיך את השיעור הקודם, כאילו לא עבר יום או שניים מאז. מסביר, מפרש, ובוחן את ערנותנו. תמיד הקפיד לסיים שיעור בבדיחה (לפעמים גסה) תמיד הקפיד צריך לצאת בראש מורם מהכיתה.

גרשון המדריך - קובעים מסלול, בארץ או בחו"ל, הוא מוכן, הוא יודע הכול בעל פה, בכל מקום יספר ויתפלפל, הוא ירוץ קדימה כדי להספיק הכול, אבל הכי אהב להדריך בירושלים, עיר הולדתו, מקום אהוב עליו כל כך.

גרשון של חדר אוכל - נכנס, מאתר בעיניו שולחן שבו יהיה מעניין. מצטרף ומיד פותח בשיחה, על מה? תבחרו נושא והוא כבר יסתדר. על הכול ניתן לשוחח: ענייני היום, אקטואליה, פוליטיקה, תרבות, רכילות.

גרשון צבע את חיינו בידע. ביכולתו המיוחדת להתחבר ולמסור את הידע הרב שהכיל, היה כמו ספר פתוח שהילך בינינו, ולנו נותר אלא רק לרצות להקשיב.

גרשון לימד תלמידים, הדריך טיולים, הרצה במועדון לכל מי שרק חפץ לשמוע, ותמיד נענה לסטודנטים שביקשו להיעזר בו בכתיבת עבודות או התכוננו למבחנים.

ולסיום משהו אישי - בסוף שנות השמונים סיפרתי לגרשון שסיימתי לכתוב עבודה בנושא ניקבת השילוח שבעיר דוד בירושלים. גרשון הציע שאקח את משפחתי והוא יעשה לנו סיור לימודי בניקבה. נסענו חמישה אנשים ליום מרתק שבו עמדנו כשרגלינו במים עד גובה הברכיים והוא מראה לנו את סימני החופרים בקירות. הוא דיבר על כיווני החפירה ועל התיאום שבין החופרים. לא פעם במשך אותו יום חשבתי שהוא מדבר כאילו היה שם בעצמו.

בחודשים האחרונים כשמקומו נפקד בחדר האוכל ובשבילים, בהליכתו המוכרת עם ידיו המשולבות מאחורי גבו, הורגש חסרונו וחברים שאלו לאן נעלם האיש, המורה, המדריך, החבר.

רוני צור