דפי הנצחה

ארצי תקוה; כח' כסלו תשי"ז - ה אלול תשפא | 13/08/2021

תקוה ארצי

בת נגייה ועבד אליאס כהן

2021 - 1956

- ----------------------------------------------------------

קורות חיים

תקוהל'ה יקרה, יקירה שלנו נולדת לפני 65 שנים בחורף 1956 , במעברת נחלת יהודה, בבית חולים

קפלן ברחובות. ילדה תשיעית לשבט כהן שהולך וגדל. שנתיים אחרי לידתך נולד שמעון ומאז

הפכתם לצמד - שמעון ותקוה. בכל מקום ובכל מה שהחיים זימנו לכם, שמעון ותקוה. באותה שנה

1956 , נאלצה המשפחה לעלות לירושלים ומאז חיי המשפחה השתנו ללא היכר. ב- 1962 , עם מותה

של אימא נג'יה, את ושמעון הועברתם למוסדות ולפנימיות, עד שהגעתם לקיבוץ אפק כילדי חוץ,

ומאז הקיבוץ אימץ אתכם והפך למשפחה שנייה.

בשנת 1975 , הכרת את קרלוס ואיתו נסעת לרוסריו ארגנטינה, שם התחתנתם וילדת את אריאל

בכורך. הגעגועים למשפחה ולארץ, החזירו אותך לישראל - איזה מזל! התגוררתם בגילה בירושלים

כעשר שנים, שבהן גידלת בכוחות עצמך את אריאל, תוך כדי עבודה במשרד החינוך. לאחר סיום

הקשר שלך עם קרלוס, הכרת את מנחם ארצי ועברת לגור איתו בעין חרוד איחוד ב- 1985 , כאן

התקבלת ונקלטת בטבעיות ובאהבה גדולה. בעין חרוד נולדו לך ולמנחם - ארד וקשת. בסיום הפרק

עם מנחם, עברת לחיות יחד עם יוסי מלול והפכתם לזוג, הקמתם בית משותף לשתי המשפחות

וקלטתם אותן באהבה. בחייך עסקת ביצירה - בשכפולית, בציור, בתיאטרון הפלייבק, בהצגות

בחגים ובאירועי הקיבוץ. גידלת שלושה ילדים לתפארת שהקימו בית משלהם עם נכדים מקסימים

ואהובים, עלמה, קרני, עמית, אדם ונלי. בכל מקום שהיית הפצת אור גדול.

לפני כשנה התגלה לך

גידול בריאות, שהוביל

לשנה של התמודדות

אמיצה ואיתנה ובסופה

המחלה הכריעה אותך.

אנחנו כאן לחלוק לך,

תקוה אהובתנו, כבוד

ואהבה אין סופית

ולהיפרד בגעגוע גדול,

מעתה ועד עולם. היית

מיוחדת בכל המובנים -

אימא, סבתא, חברה,

אחות.

את בליבנו תמיד...

אוהבים אותך מאוד לעד!

היי שלום.

גן סגול 1988 ;

)מסד 1381 )

02/12/1956 - ארצי תקוה; כח' כסלו תשי"ז - ה אלול תשפא | 13/08/2021

מילים לאימא; אריא לאימא, חברה שלי, אהובה שלי, שותפה שלי.

כמעט 45 שנים זכיתי להיות שותף למסע המופלא שלך. ההיכרות שלנו החלה כשילדת אותי בתור

ילדה בעצמך בת 19 אי-שם בארגנטינה, רחוקה מהבית, רחוקה מהמשפחה. גידלת אותי, חלק נכבד

מן השנים לבדך בירושלים.

כשהתבגרתי, ניהלנו שיחות שבהן אני מעלה בפנייך את השאלה אם לא הייתי לך כמשקולת

שהפריעה למהלך החיים שקיוו ית לעצמך. ואת, בדרכך שלך הסברת לי שבאמת הייתי משקולת

בעבורך אבל המשקולת הזו משולה לעוגן שמעגן את הספינה ליעד שלה - אימהות. אמרת לי שהיום

שילדת אותי היה עוגן לחיים ביצירה של משפחה משלך אחרי יתמות מגיל צעיר מאם, מעבר בין

פנימיות, מוסדות אומנה, עד שהגעת לקיבוץ אפק ולבסוף לבית האמיתי שלך בעין חרוד איחוד. שם

הגשמת לנו את החלום שתהיה לנו משפחה.

לאימהות ש לך ולסבתאות שלך לא היו גבולות. מהרגע שבו הקמתי משפחה, התחברת לחלוטין

למשפחה שלי. קיבלת את גלי כמו בת והאהבה שלך לעלמה, לקרני ולאדם היו ללא תנאים. כל

המטפלות בגנים, המדריכים והמורות ידעו איזה תפקיד משמעותי יש לך בחיים שלהם ושלנו.

חוץ מאימא היית גם חברה שלי וחברה של החברים שלי. הכרת את כל החברים שלי ושל גלי בעשרים

השנים האחרונות. היית מבחינתם מותג "סבתא תקוה" והיה ברור שאת מצטרפת לחגיגות כשהם

באים. כשהייתי אומר לך שזה לא שיגרתי היית שואלת "מה מיוחד בי?" והייתי מסביר לך שברוב

מעגלי החברים שלנו ההורים לא מכירים או מחוברים בצורה כזו לחברים.

התברכתי שקיבלתי אימא עם

שמחת חיים ואהבת אדם כל כך

גדולים כמודל לחיים, יחד עם

רגישות, צניעות, אמפטיה

ואופטימיות. אם הייתי צריך

להגדיר אותך בשתי מילים הייתי

בוחר ב"שחקנית נשמה".

ידעת בכישורייך הרבים לעבור את

תלאות החיים כששילבת בכל שלב

בדרך כישורי משחק פנומנליים.

ידעת להצחיק, לרגש ולהדליק את

הסובבים אותך, ואת כל מה

שעשית - עשית באהבה. כל מה

שהיית נוגעת בו היית מתמסרת

אליו לחלוטין עם כל הלב והנשמה,

אבל את בצניעותך, כאשר שאלנו

אותך מה תרצי שיהיה כתוב על

המצבה שלך, ענית "אימא".

נוחי על משכבך בשלום אימא,

אני אוהב אותך.

02/12/1956 - ארצי תקוה; כח' כסלו תשי"ז - ה אלול תשפא | 13/08/2021

אימא; ארד

כשסיפרנו לעמית שאת אינך, היא ענתה בעיניים דומעות: "אני לא רוצה שהיא תמות. אני רוצה

שתחייה. זה עצוב". אני מנסה להעביר במילים מי את היית ומה את בשבילי. אבל אין באמת מילים

כאלה שיוכלו לתאר אותך. תמיד שמת אותנו במקום הראשון. תמיד זמינה לנו. עונה לכל טלפון.

לא משנה באמצע מה היית, אם זה באמצע חוג ציור עם מוניקה או באמצע טיפול שיניים, היית

צריכה לדעת אם יש משהו דחוף שצריך עזרה ממך. תמיד שם כדי לעזור במה שצריך, גם אם זה

להגיע מהקיבוץ לתל אביב, עם חמישה תיקים, באוטובוסים, ולא לוותר על לפחות חמישה קילו של

אבוקדו, שלוש צנצנות של לימון למעיין ולא פחות משלוש מתנות לעמית כי, "רק עברתי בכלבו".

תמיד היית פנויה להקשיב, לחבק ולהכווין כשצריך. תמיד דאגת ושמרת עלינו. כשנסעתי לדרום

אמריקה לבד, את כל כך דאגת לי עד שלא מצאת את המילים, וכל מה שיצא לך מהפה זה "תיזהר

מהסחף", מאז זה הפך לבדיחה המשפחתית שלנו.

כל מי שפגש אותך, אפילו פעם אחת היה מתפעל מהאנרגיות שלך, מהחיוביות, מהשמחה והאהבה

שאת פשוט מקרינה החוצה. את ידעת להגיע לכולם ללב ומיד הרגישו אצלך בבית. מהפעם הראשונה

שמעיין הגיעה אלייך הביתה הפכת אותה ישר לחלק מהמשפחה. הייתן מדברות אל תוך הלילה,

משתפות אחת את השנייה בהכול, ואת כמובן תמיד היית בצד שלה.

לא פלא שגם ברגעים הקשים היית מוקפת בחברות שתמיד היו לצידך. אי- אפשר היה להשיג אותך

כי היית בסיבוב עם דרורה או שולה, בהליכה קצרה עם הילה או בטיול בעמק עם מוניקה. ברור לי

שלא משנה איפה את עכשיו, את בטח כבר חברה של כולם, מפטפטת בספרדית, עושה הצגות

וצוחקת את הצחוק המפורסם שלך

שבסופו יש נחירה. את תמיד הולכת איתי

במחשבות, בשיחות, בזיכרונות. קשה לי

לסיים כמו שלך תמיד היה קשה להיפרד.

בכל שיחה היית מחכה שהצד השני ינתק

והיית ממשיכה להגיד להת' ביי ביי ביי...

או כשהיינו חוזרים לתל אביב ואת

המשכת לעמוד ולנופף לנו לשלום עד שלא

היו רואים את האוטו.

אימא, אני זכיתי,

תודה.

ממוש שלי; קשת

נפש צבעונית, מוארת, יפה וחופשיה שלי,

האימא הכי מיוחדת שיש עם החיבוק הכי

חם שיש והידיים הכי טובות שיש, לא

נתפס שאת לא פה, מרגישה כאילו אולי

עוד רגע יקרה נס ותהיי איתי. תודה לך על

אהבה ללא תנאים, על כל השיעורים שלימדת אותי, על אהבת חינם, יצירה, נדיבות, צניעות, והכי

הכי על שמחת חיים, צחוק, תקווה ואופטימיות אינסופית גם ברגעים הכי קשים. מבטיחה לך להיות

בשמחה כמו שביקשת. תמיד סיפרתי לך הכול ומבטיחה מבטיחה להמשיך. שמחה שאת לא צריכה

לסבול יותר ושזכית להיפרד בצורה הכי יפה שיש, מוקפת ועטופה בכל אהובייך.

תמיד תמיד תהיי איתי בכל מצב

מתגעגעת אלייך.

02/12/1956 - ארצי תקוה; כח' כסלו תשי"ז - ה אלול תשפא | 13/08/2021

הבעת תודה; משפחת ארצי

ברצוננו להודות מקרב לב לכל צוות בית הדר, צוות המרפאה, רכזת

הבריאות, וצוות אבלות, על תמיכה ועזרה ומעל הכל אכפתיות, חמלה

ומסירות. בכל התקופה המורכבת הזו, מרגע הבשורה על המחלה עד

השלבים האחרונים, הייתם משענת עבור תקוה ועבורנו.

העזרה של כולם וההירתמות לסייע ל נו בטיפול בתקוה נעו בין לוגיסטיקה

מורכבת הכוללת קביעת תורים, טיפול בניירת, הזמנת תרופות ייחודיות,

הבאת ציוד ועד טיפול אישי ומסור בתקוה בבית הדר, הסברים, הקשבה

וזמינות. תודה מיוחדת לחברות של תקוה, שהיו שם בשבילה ובשבילנו.

תודה על כל הטיולים בקלאב קאר, שעות של משמרות בבית חולים,

בישולים ועוגות, ומעל הכל הידיעה שאתן באמת שם, חברות טובות,

מרגישות אותה, אוהבות אותה, מחבקות אותה. כל מה שתקוה ידעה לתת

בחייה היא קיבלה חזרה מכן בהמון אהבה, חמלה ורגישות.

תקוה היתה אדם של מילים ואדם של הודיה והתודה הזו היא גם בשמה.

לתקוה; זיוה אופנהיימר

אני כותבת ביומן "איננה" מתחת לשמה של תקוה ועדיין לא מאמינה, רק אתמול עוד ישבנו כאן

יחד בשכפולית, מעלות למחשב, מתייעצות )איורים, כותרות( מתווכחות )קצת( ומוציאות לאור.

שתים-עשרה וחצי שנים, יומיים אחת לשבועיים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי שתינו.

שתים-עשרה וחצי שנים עבדנו יחד, בשיתוף, בפרגון הדדי. בהתאמה לכל אילוצי הזמנים

המשפחתיים, החברתיים, הבריאותיים ועוד. שלא בטובתנו חווינו גם משבר כואב אך ידענו

להתאושש ולהמשיך יחד. על המדף בשכפולית עומדות חוברות זיכרון רבות שתקוה הפיקה

למשפחות, עיצוב והפקה שנעשו מכל הלב. אנ י עצמי נעזרתי בה למשפחתי ולבנות מחזורי מתל

השומר ונהניתי מעבודתה המסורה וטוב טעמה. בתי הילדים נהנו גם הם מעבודות שעשתה לכבוד

אירועים שונים, כמו גם יומני הבר-מצווה וסיום י"ב שעוצבו על ידה לאורך השנים.

מדי פעם הזכירה תקוה את ילדותה בירושלים, היא לא קראה לה קשה אך לא צריך היה הרבה

דמיון, ואת שנותיה הטובות בקיבוץ אפק שם זכתה למטפלת מסורה שהתייחסה אליה כבת. אין

ספק ששנים אלו טבעו את חותמן בהתייחסותה האנושית לכל אחד.

בתחילת חזרתה של המחלה היינו אופטימיות, הרי גם הרופאים היו אופטימיים, וכשלא יכלה

להמשיך האמנתי שזה עיכוב זמני ובמהרה נחזור לעבוד יחד. עוד באתי לבית הדר להתייעץ איתה

לגבי עניינים שונים ביומן ולא חשבתי שזה הסוף.

תקוה יקרה, אני עדיין לא מאמינה.

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . י ה י ז כ ר ה ב ר ו ך . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .