דפי הנצחה

רות
גל -   1912 - 2010

אימא

אימא נולדה לפני כמעט מאה שנים בתחילת המאה הקודמת ב-1912 בברלין. כשהייתה בת שש נפטרה אמה מהשפעת הספרדית שהפילה חללים רבים באירופה. למרות זאת אביה, סבא פרש, ניסה לספק לילדים את כל מחסורם ולמלא גם את דמות האם. לאחר לימודי התיכון הלכה ללמוד לימודי גננות אך לא הצליחה לקבל עבודה בגלל היותה יהודיה.

המשטר הנאצי רדף אותם ואז התקבלה ההחלטה לעלות לארץ ישראל.

אימא הלכה למספר חודשים להכשרה ועלתה לארץ בעקבות אחיה. כל השנים הייתה אומרת שהדבר הקשה ביותר שהיה זכור לה היה זיכרון הרכבת שזזה ואבא שנשאר לבד לעמוד על הרציף בעוד כל הילדים כבר ברחו. עם עלייתה הגיעה היישר לעין חרוד, התחתנה עם אבא, יופ, ונולדו שלושה ילדים. לאחר לידתי, בכור המשפחה, עברה לעבוד בבית התינוקות שבו עבדה כארבעים שנה. היא ראתה בעבודה ערך עליון בהדרכת אימהות צעירות, טיפול בתינוקות וגם לאחר שנים רבות זכרה את משקל התינוקות שנולדו ובעיות מיוחדות שלהם.

לאחר ארבעים שנה עברה לעבוד במחסן בגדים וגם בו עבדה שנים רבות. מוסר העבודה, הרצון לעבוד ולתרום הלך איתה לאורך כל חייה. במשך השנים גם מילאה מספר תפקידים: מזכירה וסדרנית עבודה, העיקר היה לתרום לחברה.

היינו קרובים מאוד, נפגשים ומשוחחים יום יום על ילדותה, על העלייה לארץ, על הקיבוץ וכמובן על המשפחה.

היה חשוב לה מאוד התא המשפחתי הקרוב והרחוק וזכתה ל-35 נכדים ונינים. היה לה לב ענק של אהבה למשפחה ולזולת. אישה ישרה, צנועה, מסתפקת במועט ושמחה בחלקה.

כולנו אוהבים ונזכור אותה לנצח, יהי זכרה ברוך.

ותודה מיוחדת לכל צוות בית הדר על הטיפול המסור, האנושיות ואהבת האדם. תבורכו.

מרדכי

 

במשך שנים הדרך להיכנס אל השבת עברה דרך שיחת הטלפון של יום שישי אחר הצהריים. הייתי מתקשרת, סבתא הייתה עונה, שואלת עליי, על הילדים, מבררת מה התחדש, מצטערת שהיא לא יכולה לבוא לעזור לי בקיפול הכביסה, כי "יש לך בטח המון כביסה.." ומזכירה לי שאני עובדת קשה מדי.

השיחות האלה הפכו לטקס, ולמרות שהשאלות היו דומות התפתחה פה ושם שיחה על שחר שיצאה לשנת שירות "קשה לה עם הילדים שם?" על מיכאל שעובד עם סבא ו"איזה ילד טוב הוא", כפי שתמיד טרחה להזכיר ואיך אִיתַּי מסתדר יפה עם רונָה.

סבתא הייתה ייצוג של תרבות אירופית בתוך ילדותנו ונעורינו הישראליים כל כך. תמיד היה מונח ספר בגרמנית על השידה שליד המיטה ואני זוכרת כמה היא שמחה שהבאתי לה מהלובר בפריז את הספר ובו חליפת המכתבים בין ואן-גוך לאחיו בגרמנית. לכן כל כך קשה היה האובדן כשנחלשה הראייה ואבדה לה היכולת לקרוא.

אבל למרות ההֵחלשות בראייה והירידה בשמיעה היא לא ויתרה לרגע על קשר עם המציאות, עם האירועים ועם בני המשפחה: ידעה על טיולים שנתיים, על המסע לפולין, על חופשים משפחתיים ועל היציאה ללימודים. את כל מעשינו לוותה בגאווה, באהבה ובתמיכה.

הנכדים מצדם רכשו לה אהבה וכבוד כיאה לזקנת השבט.

הביקורים בבית הדר היו חלק בלתי נפרד מהשהייה בעין- חרוד והמפגש עם הצוות המטפל הנפלא, נתנו לאורך כל הדרך תחושה שסבתא טופלה בידיים טובות, רגישות ואוהבות.

ביום שישי אחר הצהריים כמו בהמשך ישיר לטקס שלנו, הראל התקשר והודיע לי שסבתא נפטרה, דקות ספורות לאחר שזיו נחת מחו"ל. גם בזה ראיתי סימן לראייה ולרגישות המשפחתית.

נזכור אותה באהבה.

אורלי

 

מרבית שנותינו בעין חרוד, בלה ואני היינו שכנים של רות ויופ.

אנשים נעימים, מסבירי פנים, נינוחים.

למרות ששפת האם שלנו היא גרמנית, דיברנו תמיד רק עברית.

את התרבות הייקית שמרנו וטיפחנו. היינו שכנים שאומרים כן האחד לשני.

התחלקנו בחיי היום-יום, וברגעים של שמחה ועצב.

רות הרשימה אותי במסירות שלה, ביכולת ההתמדה, בנכונות לעזור.

מדי בוקר השכימה קום והלכה לבית התינוקות שלה, טיפלה, חיתלה, רחצה, האכילה, ריפאה וסעדה את העוללים הרכים והאמהות שלהם, כך התמידה במשך ארבעים שנה. כל כולה שקועה בטיפול, עד שקשה היה להבחין מי נתן ומי קיבל? נדמה שזה היה הדדי.

רות העניקה לתינוקות ולאמהות והתינוקות החזירו לה. רות הפכה למושג של "המטפלת".

אני נזכר ביחסים שהיו לה עם אביה פֶּרֶשׁ, איך טיפלה בו, איך דאגה לו ...

אני נזכר ביחסי החברות הנאמנים שהיו לה עם רות לבנה ולאה גורן.

רות, אישה טובה, מטפלת שהפכה לשם דבר, חברה טובה, אמא מסורה,
סבתא חביבה.

יהי זכרה ברוך

נפתלי מאירי