דפי הנצחה

כהן הילדה - 1928 - 2006

ב-21 בספטמבר הגחת לאוויר העולם. בת אמצעית לשני הורים מאושרים.

בוריס וליובה טולציסקי גידלו אותך ואת שתי אחיותיך, ריטה ואסתר, בפונטה גרוסה שבברזיל, שם גם רכשת את השכלתך. והשכלתך הייתה רחבה. למרות שמעולם לא הגעת לאוניברסיטה הצלחת להצטיין, לפרסם מאמרים, לשאוב ידע רב מכל הסובב אותך, ובעיקר - מהספרים הרבים שתמיד הקיפו אותך, גם בימייך האחרונים.

התלמידים בכיתתך כינו אותך בשם "לואי ברברוסה", על שם הסופר הידוע, וכל מי שהכיר אותך ידע ששאיפתה הגדולה ביותר של אותה ילדה חכמה, היא לעלות לארץ ישראל ולהגשים את החלום הציוני. אולם בדרך להגשמת אותו חלום - הצלחת להגשים חלום נוסף לא פחות גדול - מצאת אהבה.

זה קרה בסאו פאולו, אותו מקום שבו לימים תלדי את ביתך הבכורה.

נסעת עם אביך לעיר הגדולה שיעניק לך את האישורים הדרושים לצורך הנסיעה לארץ הקודש, כשפתאום הוא הבחין בך. קראו לו שרוליק, אך כולם כולם כינו אותו בשם "סולי" ואת ידעת - חסר רק דבר אחד.

ואכן, דבר לא עמד בדרכו, וחודש ימים לאחר הכרותכם - הוא צימח שפם, ואת ידעת שבקיץ זה תלבשי לבן.

בת 21 היית כשנישאתם. בחורה עם חלומות. רצית לעצב נעליים ואהבת מאד נגרות.

למדת אידיש, צרפתית, אנגלית ולטינית והפגנת כישרון אדיר בנגינה בפסנתר.

אך על חלומך הגדול ביותר החלטת לא לוותר.

לאחר שהבאת לעולם את ורה, את אדוארדו ואת מרסיה, התחלת להתכונן לקראת העליה ארצה.

בתום שנה של תכנונים, מצאתם עצמכם במרכז קליטה קטן בנתניה - והבנתם שבעצם, אתם כלל לא מוכנים. המעבר לא היה פשוט ולווה בהתמודדות עם הרבה קשיי הסתגלות. בהתחלה בדקתם כמה קיבוצים, אליהם נשלחתם מטעם הסוכנות: "החברה בברור חיל סנובים", החליט סולי ואתם המשכתם הלאה - לקיבוץ "גשר הזיו". שם גיליתם שהאנשים קרים כמעט כמו האוכל, וברחתם ל"רמת דוד". בקיבוץ הצפוני רוחכם התרוממה. האנשים צעירים ונחמדים והאווירה טובה, אך ברגע ששאלתם "איפא נגור"? - התברר שצריף ישן זה כל הסיפור.

בעוד שבעלך היה מוכן כבר לוותר ולחזור למה שהשארתם מאחור - את לא אמרת נואש והחלטת לחזור ולחפש קיבוץ חדש.

לבסוף, מצאתם את מקומכם בקיבוץ "עין חרוד", ומדי בוקר השכמתם קום - ויצאתם לעבוד.

את קילפת תפוחי אדמה, וסולי מצא עצמו רוחץ כלים (לימים יודה שעד שפגש אותך לא ידע שרחיצת כלים יכולה להיות רעיון כל כך מוצלח).

יחד גידלתם משפחה לתפארת. זכיתם לנכדים ונינים. ויחד ישבתם ושוחחתם מדי ערב על כל הבנות והבנים.

ועכשיו כשאת לא כאן, אנחנו כבר מתגעגעים, ויודעים - שגם עם סיגריה בפה היינו אותך מקבלים.

ועל סולי שלך תמיד נשמור - נדאג שיאכל ישתה ולא ישכח גם על ההומור לשמור.

אנו יודעים שלמרות הכל כל הזיכרונות והקשיים - הוא יהיה חזק, לא ישכח שאנו תמיד מאחוריו.

המשפחה

יהי זכרה ברוך