דפי הנצחה

חביב טייך תחיה - 1904 - 1969

תחיה בת שפרה וצבי-שלומה ילידת זמושיץ שבפולין נולדה ב-1904.

העיירה זמושיץ שבה נולדה הצטיינה בציוניותה, וביתה של תחיה - במיוחד. אמה של תחיה נאלצה לעבוד קשה לפרנסת המשפחה הענפה, כי ראש המשפחה ישב ישיבת קבע הרחק מהבית. תחיה כבת בכורה, הייתה כאם המשפחה. היא עזרה לאמה בכל כוחותיה בהשגת מקורות פרנסה והזניחה את צרכיה היא - צרכי בחורה צעירה, היינו, הקמת משפחה. היא הרחיקה עד קיוב ווילנה במסעותיה המסחריים, על מנת להביא לחם לפיות הרעבים בבית.

תחיה שלחה אחד אחד מבני משפחתה הצעירים לארץ ישראל, כשהיא משיגה אשרות יציאה מפקידי הממשלה הפולנים רודפי השוחד... בזכותה, עלתה כל משפחתה ארצה, זמן רב לפני השואה.

תחיה הגיע ארצה ומיד מצאה דרכה לקיבוץ עין חרוד. היא עבדה במסירות ובנאמנות, ובכל דאגותיה כוונו לשגשוגו של ביתה החדש - הקיבוץ שלה, אם גילתה דבר שלא נראה לה ישר בעיניה - לא נרגעה ולא שקטה ופעלה לתיקון המעוות.

כותבים הבן ורעייתו: לאחרונה ראינוה בבית החולים בירושלים, כעשרה ימים לפני מותה. היא קיבלה אותנו במאור פנים, ובצחוק האופייני לה, מלאת שמחת חיים. היא טענה שהרגשתה הולכת ומשתפרת וקבלה על כך שעדיין אינה יכולה לטייל טיול של בוקר. נדמה היה לרגע שאכן תוך זמן קצר תצליח לעשות זאת אך אנחה חרישית ונטילת כדור להרגעת הכאב הודיעונו כי בעולם של מכאוב וסבל היא שרויה.

מאד לא רצתה לשתפנו בעולם המכאוב שלה. דרשה שלא נבוא לבקרה, שלא נתאמץ חס וחלילה, יותר מדי לעשות את הדרך הארוכה לירושלים - והן בלבה לא הייתה משאלה גדולה מזו - לראות את בנה יחידה. היא ידעה להבליג על סבלה ולהצניע את כל תמרוריה. והם היו רבים.

היא אהבה את החיים, מה מאד אהבה אותם. ככל שנתאכזרו אליה וככל שהמרו לה - דבקה בהם. ידעה להפיק את היפה מהם, ליהנות מהטוב, ואת המר דחקה פנימה. היו לה עקרונות שהנחו אותה בחייה, ומהם לא סרה. לא אשת פשרות הייתה. מעולם לא חששה להביע את דעותיה ולתת עצותיה לפרט ולכלל, אפילו אם ידעה כי דבריה לא יתקבלו. עולמה הפנימי היה מלא וגדוש בביקורת כלפי עצמה וכלפי אחרים.

את חייה במשק ראתה כחיים שלמים בתכלית השלמות. תמיד הייתה מוכנה ומזומנה לכל עבודה שהוטלה עליה. גם אם חשה ברע. הלכה לעבודה ברצון ועשתה עבודתה במסירות רבה.

תחיה דאגה לכל הדברים המתרחשים בעולם. בדמיונה יצאה לחזית עם כל חייל, כאבה כאבו של כל סובל, לחמה מלחמתו של כהה העור בארצות הברית ושל חייל וייטנמי בשדות הקטל. בכל מקום חיפשה את הצדק והיושר.

מעל הכול דאגה לנו. את דאגותיה הייתה צוררת כל שבוע במעטפה מבויילת ושולחת אלינו...

את נכדותיה אהבה ללא גבול, הן היו כל עולמה בשנותיה האחרונות. היא רצתה תמיד שהשמחה והאור ימלאו את ביתנו ויותר מכל רצתה לראות נכדותיה גדלות ומוצאות דרכן בחיים.

למרב הצער - לא זכתה. המר לה גורלה, הו! מה מאד המר לה! היא כל כך

דבקה בחיים, שכל כך אהבה אותם - והם ניטלו ממנה בעודה מלאה תכניות.

מיוסרת וכואבת נלקחה מאיתנו.

יהי זכרה ברוך