דפי הנצחה

אתר הנצחה לתושבי הישוב .

יהי זיכרם ברוך...

דף הנצחה לדנציגר מיכל ז"ל
(15/02/1941 - 20/12/2008) ( - )

מיכל דנציגר
20.12.2008 - 15.2.1941

קורות חיים- מתוך עבודות השורשים של הנכדים.
מיכל נולדה בפברואר 1941, בת שנייה לחביבה ושלמה קורזיץ-קורן.
ילדותה עברה עליה בקיבוץ וזיכרונותיה מתמקדים בטיולי גן כחול לבאר שבה שאבו נשות "קומי" מים והובילו אותם על גבי חמורים במעלה הגבעה.
אירוע שזכור לה במיוחד הוא "השבת השחורה" שבה פרצו הבריטים למשק ותפקידם של הילדים היה לעכב אותם בקללות ויריקות כדי שהפלמחניקים יספיקו להסתתר. מיכל שברה את היד באותו היום והיה צורך לנסוע לבית חולים דרך המחסומים הבריטים, וזה כשסבא שלמה נלקח באותו היום למחנה המעצר ברפיח.
בהיותה בכתה ה' חל בעין חרוד הפילוג בין מפא"י ומפ"ם.
פתאום יום אחד הסתבר לה שהיא מפ"איניקית. לדבריה, לא ידעה מה זה.
מאותו יום לא יכלה ללמוד יותר עם חבריה המפ“מניקים וזה היה מבלבל ועצוב מאוד. עד כתה י"ב נשארו כיתה קטנה שמנתה שישה-עשר נערים ונערות וביניהם מנחם דנציגר בעלה לעתיד, שעלה לארץ בשנת 1950 והצטרף לכיתתה, ובעצם מאז ועד היום הם ביחד.
מיכל שיחקה כדורסל בקבוצת הקיבוץ ואחר כך בנבחרת חיל האוויר.
היא הייתה ספורטאית מצטיינת, דבר שהתגאתה בו רבות.
עם סיום הלימודים התגייסה לצה"ל ושירתה בחיל אוויר, בצבא שירתה כחצי שנה וב-1960 התחתנה עם מנחם שהשתחרר מהשירות הסדיר.
בשנת 1961 נולדה בתם הבכורה רוני, ב-1965 נולד ערן וב-1967 נולדה סיגל ממש בסיום מלחמת ששת הימים.
מיכל עסקה בכל שנותיה בחינוך. בתחילה ליווי של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במשק ואחר-כך כשסיימה את לימודיה ב"אורנים" עבדה בחינוך מיוחד.
בשנת 1973 הצטרפה לבית הספר המשותף לפרויקט שיזם אברהמל'ה יריב המנהל, וחינכה כתות של נערים שכמעט ונשרו מבית הספר, אלה היו השנים המאושרות ביותר. אחר-כך הייתה מחנכת של כיתות ז, ח, ט, ובשנת 1987 עזבה את בית הספר והקימה יזָמוּת קטנה של מסגור תמונות.
מיכל הפכה סבתא בגיל ארבעים ושתיים והייתה סבתא שמשחקת כדורסל, עושה קסמים ומספרת סיפורים.
מיכל הותירה אחריה בעל אוהב, נאמן ומסור, שלושה ילדים ותשעה נכדים שאוהבים אותה מאוד.
יהי זכרה ברוך!

בדמותך, בצלמך
מבלי לתכנן, ובלי שום רצון להעתיק, אני כמו דרך נייר קופי הפכתי תעתיק.
כמוך הייתי ספורטאית,
כמוך בגיל תשע-עשרה נישאתי,
כמעט כמוך בגיל עשרים ושתיים ילדתי.
כמוך הלכתי לעסוק בחינוך,
וכמוך עסקתי בכתיבה,
רק ששלך תמיד הייתה יותר יפה.
היו לך באוצר המילים, מילים עבריות נקיות, צחות, מימים של מורים שעל העברית הגנו בגופם, מימים של תשבצים שהיו מונחים על השולחן.
לכל אירוע סיום או פתיחה היה לך משפט "פצצה".
ידעת את הדברים הכי טיפשיים לספר כך, שסביב השולחן בחדר אוכל כולם יצחקו עד מחנק. כל סיפור סופר בכזאת הגזמה שקשה היה למצוא היכן האמת גלומה.
אבל זה היה מצחיק וזה מה שחשוב שתוכלי לחזור ולספר את זה שוב ושוב.
על הספורט לא רצית לוותר ויש אירוע שזכור לי ואותו אני רוצה לספר:
אולי כי הוא מראה איזו אימא "לא שגרתית" הייתה לי,
ואולי זה מוכיח למה עלייך אני מדברת בהערצה ולא במילים של חום ואהבה.
הייתי בכתה ט'. ימים של בגרות, של מה ללבוש והאם עליי מסתכלים?? וכל השאלות שעולות בכאלה ימים. ויום אחד בהפסקה הגדולה נערך בבית הספר משחק כדורסל. נבחרת בית הספר מול נבחרת המורים. וכולנו סביב המגרש יושבים והבנים מתאמנים, נושמים ונושפים, ואז הלל הילמן המורה לספורט מודיע שהוא מזמין את קבוצת המורים. וכל התלמידים עומדים על הרגליים ומאולם הספורט, ראשונה, בנעלי פלדיום, מכנסיים קצרים וגופייה יוצאת אימא שלי לקול תשואות רמות. כולם בשמה קוראים ולה מריעים, ואני עוד התלבטתי איך להתלבש, האם בגופיה אני צריכה להתבייש? ואת על המגרש בצעד וחצי קולעת סל ואני יושבת בקהל. אחר-כך על סיגריה עם תלמידייך ב"מקצועי" החלפתם רשמים והשלמתם פערים והכול נראה נורא פשוט והיית מאושרת ודווקא בסיפור הזה אני נזכרת. כן, כך שמחה ועליזה אשמור אותך בלבי, אימא יקרה. אני מתעקשת לזכור עכשיו רק דברים טובים, שמחים ונעימים, שיקלו עליי את הימים הבאים.
אוהבת ומעריצה רוני

הוסף

< חזרה לאתר הנצחה

04-6486981

Mazkirut@en-harod.co.il