דפי הנצחה

שמאלי צבי - 1922 - 1985

צבי נולד ביום כ"ב בטבת תרפ"ב, 1922 להורים לאה בת חיה ודב גולן ומנשה בן גיטל ואברהם סמואלר - בעיירה לוצק במדינת פולין.

ב-26.2.1926 בהיותי בן 4, עלו הוריו לארץ ישראל והגיעו לנמל חיפה והעיר חיפה, הייתה המקום בו בחרו הורי להתיישב.

גרנו בעיר התחתית, בשכונה בשם "ארד-אל- יהוד". כעבור שנתיים עברו ההורים לגור בבת גלים ואחרי 4 שנים חזרו לחיפה ברחוב יפו, סמוך למושבה הגרמנית.

בית הספר בו למדתי שכן בהדר הכרמל, וכך הייתי הולך ברגל יום יום הלוך ושוב - מן הבית שברחוב יפו בעיר התחתית, להדר הכרמל.

בבית הספר ספגנו מפי מורנו את אהבת הארץ. ערך מיוחד במינו, הייתה הקופסה הכחולה של קק"ל. כאן למדנו ערכי עבודה ותולדות ההתיישבות בארץ. בבית הספר שרתה רוח של ארץ ישראל העובדת, והחל מכתה ו' רוב הילדים היו חברים בתנועות הנוער. אני השתייכתי לתנועת הנוער

"מחנות העולים".

בשנת 1935, עברנו לגור בקרית חיים ואחר כך לבית, אשר בנו ההורים במו ידיהם בקרית מוצקין. בשנת 1936 סיימתי למודי היסודיים בבית הספר עממי א' - באותם ימים פרצו בארץ המאורעות.

ב-1937 התקבלתי ללמודים בבית ספר המקצועי תיכוני בחסות הטכניון - בסמ"ת. נטייתי לעסוק במכניקה היא שהכריעה בבחירה ללכת לבית ספר מקצועי.

בשנת 1940 סיימתי לימוד בבס"ת ועמדתי על פרשת דרכים, האם להמשיך בלימודי או להיענות לקריאת התנועה ולצאת לקומונת המדריכים כדי לחנך נוער להגשמה, או לצאת לקורס מטעם ההגנה.

ההתלבטות הייתה קשה ולבסוף בחרתי ללכת לפעילות בתנועה. בתום שנה של הדרכה במסגרת קומונות המדריכים בחיפה יצאתי להכשרה חקלאית במושב כפר יהושע.

בתום שנת הכשרה בכפר יהושע - שוב התלבטות. לאן הולכים מכאן. הגרעין החליט להצטרף לקבוץ חמדיה ואילו אני פרשתי מהם והצטרפתי לקבוץ בית הערבה, אשר בצפון ים המלח.

באוקטובר 1943 הגעתי לבית הערבה אשר חגגה 4 שנים להיווסדה. בחרתי בבית הערבה בגלל המקוריות והאתגר המיוחד שבהתיישבות זו וכן עקב המצאות חברים מהקריה שהייתי יחד איתם בתנועה. סיבה נוספת - האפשרות שאוכל לעסוק במקצועי, במפעל האשלג - אף היא קסמה לי.

הגעתי לישוב זה, הלוהט בחומו והנמוך ביותר על פני כדור הארץ, שהמלח הלבין על פניה...

בתחילה עבדתי עם חברים מהקבוץ בסבלות, העמסת שקי אשלג כבדים, היה זה במסגרת כבוש העבודה העברית מידי הערבים. בתום שנת סבלות - התקבלתי לעבודה במסגריית המפעל והועסקתי כחרט.

כאן הכרתי את רעייתי עמליה שהגיעה לפני לבית הערבה מעין חרוד. בסוף 1939, לאחר כשנה וחצי - גוייסה עמליה לפלמ"ח, אחת הראשונות שגוייסו.

לאחר ששירתה שלוש וחצי שנים בפלמ"ח חזרה לבית הערבה ובחנוכה 1945 נישאנו. החתונה נערכה בביתם של דודיה של עמליה על הכרמל הצופה על הים. הייתה חתונה מיוחדת מבחינות רבות, עם הרבה זכרונות.

בבואי לבית הערבה גרתי באוהל, החום היה כבד, ואז אני וחברי החלטנו להרים את האוהל

על כלונסאות, היה זה האוהל היפה והממותקן מכל האוהלים. לאוהל הזה ניכנסנו אני ועמליה לגור כמשפחה ובילינו בו חורף קר וגשום ומבוצבץ. לקראת הקיץ סיימנו לבנות בניין בן 4 דירות של חדר אחד. עקב החום הכבד הותקן גגון סביב הבית כדי להצל עליו מעט. השרותים היו משותפים אי שם על אחת הגבעות.

כזוג נשוי עברנו לגור בבנין זה ובעזרת מאוור העברנו את הקיץ הקשה.

עמליה עבדה ברפת ואני במפעל האשלג.

ב-16 לאוגוסט 1964, נולדה בתנו הבכורה הדס.

בקיץ 1947 יצאתי לקורס מפקדי מחלקות מטעם הפלמ"ח, בג'וערה.

בנובמבר 1947 עם הכרזת המדינה פרצה מלחמת השחרור. לפי החלטת החלוקה בית הערבה נחשב לשטח שמחוץ לגבולות שנקבעו. איש לא חלם לעזוב ולנטוש את המקום לאחר שהפכנו אותו לנווה מדבר.

היינו למעשה מנותקים, המשכנו להתבצר ולאגור מצרכי יסוד לשעת חירום, לא היה לנו קשר יבשתי עם ירושלים, הקשר היחיד היה באמצעות מטוס למינחת ברפידים. היינו מבודדים.

צבי מתמנה להיות מפקד החבל בצפון ים המלח הכולל את בית הערבה מחנה עובדי מפעל האשלג שבסדום. מפעל האשלג שלא היה ערוך הגנתית נכנעה ההנהלה ללגיון.

ליל שבת ה-14 במאי עם הכרזת מדינת ישראל החלו כוחות הליגיון לחצות את הירדן על גשר אלנבי לכוון ירושלים ואנחנו בבית הערבה רואים ועיננו כלות.

הצלחנו לפנות את מירב הנשים והילדים מהאזור ביומיים שלפני כניסת הליגיון הירדני בעזרת מטוסים מרפידים.

צבי נשאר בצפון ים המלח ואיש מחבריו שנשארו לא צפה את העתיד...

עמליה אשתו שהגיעה עם המפונים לקיבוץ שפיים הקימה תחנת אלחוט ושמרה על קשר עם הנשארים בסדום.

ב-1948 עברה עמליה לעין חרוד ביתה מילדות. המעבר לווה בהרבה התלבטויות ובעיקר העיק הנתק.

ההחלטה של משפחתנו הוכרעה ברגע שהתברר שהגרעין של בית הערבה מתפורר ואינו ממשיך כיחידה אחת להתיישבות חדשה.

צבי המשיך לשרת בחבל סדום הנצורה ורק לאחר שלושה חודשים יצא לחופשה קצרה להיפגש עם משפחתו.

לאחר בקשות רבות הועבר מסדום והוצב בצפון במחוז העמק והתמנה למפקד גוש גלבוע.

בפברואר 1950 השתחרר מצה"ל ובא להשתקע בעין חרוד והצטרף כחרט למפעל המתכת בקיבוץ.

בינתיים מתרחבת המשפחה ומונה כבר שלושה ילדים.

בשנת 1952 התרחש הפילוג בעין חרוד על רקע פוליטי והמשפחה החליטה להצטרף לאנשי מפא"י הפורשים ולהקים נקודה חדשה של איחוד הקבוצות והקיבוצים בגבעת קומי.

עמליה עסקה בחינוך ומורה של חברת הנוער, צבי עבד במפעל. בינתיים נולדה בת נוספת רביעית שבינקותה חלתה ומחלה זו פגעה בה קשות.

בקיץ 1956 גוייס במבצע קדש והתמנה לסמג"ד בחטיבה 9 ויכוח הפילוג המשיך והיה קשה

וב-1957 החליטה המשפחה סופית לקשור את חייה עם עין חרוד איחוד.

ב-1958 בצו התנועה התגייס לצה"ל שוב והפעם לתפקיד תחילה כמג"ד בנח"ל ובהמשך מפקד החיל.

בין לבין הספיק צבי להיות גם מנהל יצור במפעל.

לאחר שחרורו הסופי מהצבא ב-1969 יצאו לטיול הרפתקאות באירופה לחודשיים.

כשחזר צבי מחופשה ארוכה זו נקרא לדגל לקבל את תפקיד מזכיר הקיבוץ.

בין יתר פועלו כמזכיר אירגן את חגיגות היובל 50 שנה לעין חרוד.

בתום שנתיים בתפקיד יצא צבי עם משפחתו לשליחות מטעם התנועה כנציג איגוד התעשייה הקיבוצית לארה"ב למשך שלוש שנים.

בשנת 1976 חזרה המשפחה הביתה לעין חרוד כשצבי חוזר לפלב"ם ועמליה ממשיכה בהוראה.

צבי קיבל על עצמו לרכז את צוות ההקמה של המפעל החדש בשם "ריקור" שהיה מפעל בת של פלב"ם.

היה מנהלו הראשון של המפעל החדש והדינמי שהראה הצלחה רבה. צבי ראה לנגד עיניו את דור ההמשך במפעל זה ומילא תוכניות לעתיד אך חייו נגדעו לפתע והוא עדין במלוא אונו.

יהי זכרו ברוך.